פייסבוק – הסרט

אז כמו כולם הלכתי לראות את הסרט של פייסבוק, מן הסתם אם צריך לראות אז רואים. אני חייבת לומר שציפיתי להרבה יותר, הרבה יותר. אז הסרט חביב בעיניי ולא יותר. מצד שני, כנראה סרט חובה לאנשי מדעי המחשב בפרט והייטק בכלל, לחננות במובן הרחב (לחנונים ש”היפה והחנון” נראה להם חובה, בטח ובטח כדאי ללכת לסרט שבו מזכירים את המילה אימקס), אך הסרט מעניין גם לקהל הרחב יותר.
יש טענות שרק 40% מהמוצג בו התרחש באמת, אבל ממתי זה הפריע למישהו ללכת לסרט?!

אז הסרט עוסק בצוקרברג, שהוא חננת-על ודי אוטיסט, אאוטסיידר שלא יכול להתקבל לאף מועדון בהרווארד, אבל שיודע לתכנת בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, גם אם מעירים אותו מהשינה באמצע הלילה. הוא אמנם יהודי, אבל לעובדה שהוא דחוי אין שום קשר להיותו יהודי, אלא רק להיותו איש אנטי-חברתי למהדרין עם אפס כישורים חברתיים.
צוקרברג מתחיל מיצירת אתר שנקרא פייסמאש שבו מדרגים בחורות אחת מול השנייה (כמו הוט אור נוט, מה שכמובן העלה את חמתן של הבחורות וגם את חמתה של הרווארד לאחר שזה גרם לנפילת השרת שם). לאחר מכן הוא גונב רעיון של זוג תאומים חתיכים מהרווארד, שדומה להפליא לרעיון של פייסבוק, מרים אותו בשבוע (למרות שבצורה לא ברורה הוא עולה רק אחרי חודש וחצי), תוקע סכין בגב לחברו הטוב ביותר שהשקיע בפייסבוק מכספו, והולך (שולל?) אחרי גאון אינטרנטי שובה לב שבסוף מאכזב אותו.

כל זה קורה כשפייסבוק הולכת ומתעצמת והופכת למשהו בגודל של אחת המדינות הגדולות בעולם.

הסצינה הכי מומצאת בעיניי היא זו שבה נערכים מבחני קבלה למתכנת בפייסבוק, שם יושבים להם האקרים מול שולחן עגול עם לאפטופים והמבחן הוא לפרוץ לאיפשהו (עד כאן כל הגיוני), ואז הם אמורים לשתות שוט על כל עשר שורות קוד שהם כותבים, לשתות שוט על כל טעות, לשתות שוט כל שלוש דקות, ולשתות באופן כללי. אני מניחה שרוב החננות שבינינו יודעים שלשתות זה לא בדיוק מה שעושים רוב המתכנתים שהמחשב ושורות הקוד מהווים אחוז ניכר מהחיים שלהם (וכך לא מהימנה גם הסצינה שבה רואים שהמקרר של צוקרברג מלא אך ורק בפחיות בירה, יותר סביר מקרר מלא משקה דנונה). אבל זה מצטלם יפה ומשעשע, אז כנראה לאף אחד לא אכפת.

ולדמויות, שהן המעניינות בעיניי יותר מכל העלילה כולה: (ומי שלא מבין את הצבעים שלמטה יכול למצוא את המילון כאן)

צוקרברג – כמו שאפשר היה לצפות הוא כחול למהדרין, איש טכנולוגיה חסר כל רגישות, אפילו מינימלית (אמרתי כבר אפס כישורים חברתיים). הוא לא עושה שום דבר שם מתוך רוע, רק מתוך חוסר הרגישות הטבעי כל כך אצלו, אטום לחלוטין, או במילים אחרות האיש פשוט אוטיסט. הוא חנון בכל רמ”ח איבריו שיכול לשבת מול בחורה ולומר לה: “את לא צריכה ללכת ללמוד עכשיו, את הרי לומדת באוניברסיטת בוסטון”, והאמת שלומר זו לא המילה הנכונה יותר נכון להפטיר זאת בבוז, ששוב אינו נובע מרוע רק מתוך החוכמה שלו וכי ככה הוא רואה את העולם. ובדיוק בגלל זה הוא יכול להעלות רעיון כמו להשוות בחורות לבהמות בלי לחשוב פעמיים אפילו.
הוא לא יוצא באמת מהחדר שלו, הוא כותב בלוג באונליין ולא חוסך את מחשבותיו שם (גם אלו שעדיף לנצור בלב למשך חיים שלמים), הוא לא מסוגל להקשיב, לא לנהל שיחה של יותר מדקה, ובטח ובטח לא רואה אף מסיבה מהמסיבות של המועדונים בהרווארד (שהוא כה שואף להתקבל אליהם) במו עיניו.
אז כן, הוא אמנם בפועל גנב בעצם רעיון של אנשים אחרים, אבל זה לא חדש בעולם שלנו.
בסרט, מהירות הדיבור שלו צפויה לדעתי לפחות לכניסה לספר השיאים של גינס, אבל מתברר שבמציאות הוא מדבר הרבה יותר לאט מזה. (וממתי סרטים נאמנים למציאות בכלל?)

ווארדו – החבר החביב והירוק של צוקרברג, שבעצם הוא לא חבר, כי לצוקרברג אין חברים, הוא הרי בכלל לא יודע מה זה. אדוארדו אמנם הוא מותק של בנאדם, אבל זה עוד לא הביא אף אחד רחוק. הוא לא בעל כשרון, לא בעל חשיבה יצירתית ולא שובה לב, ומן הסתם הוא לא האדם הנכון לקדם את פייסבוק. אז נכון שלא יפה לדפוק אנשים רק בגלל שהם נחמדים ותו לא, אבל נחמד כבר אמרנו היא לא המילה הנכונה לתאר את צוקרברג.

שון פרקר – שולל או לא שולל זו השאלה?
אז לא שולל, כי אז פרקר הוא צהוב מדהים – הוא שובה לב, מוכשר מאוד, יצירתי ומעניין, הוא מרתק ואיש שיחה שאין כמותו עם נטוורקינג מטורף ויכולת מדהימה לסחוף אנשים אחריו. הוא הקים את נאפסטר, ויש לו חלק גדול בפייסבוק שאנחנו מכירים היום כי הוא פתח את הדלת להשקעה וגם חשף את פייסבוק לעולם הגדול (או את העולם הגדול לפייסבוק). חוץ מזה הוא גם ג’סטין טימברלייק (ולא, שון פרקר האמיתי לא נראה בכלל כמו טימברלייק).
אז למה כן שולל? כי כל זה טוב ויפה אבל לא מחזיק מים לאורך זמן.
האמת שלדעתי, הוא הדמות הכי מעציבה שם, נשארים עם תחושת החמצה לגביו, פשוט חבל, כי אם לשני אלו שלעיל אין תקווה פשוט, אז במקרה שלו, הוא, עם כל המושלמות שלו, הורס את הכל בשתי ידיו, פשוט מחרב כל טוב שעשה בשל ההרס העצמי שחזק אצלו יותר מכל המוצלחות גם יחד. כנראה ככה אפשר להרוס – בשילוב של מחלת רדיפה, הרבה סמים וסקס עם קטינות.

האמת שזה משעשע, שהאיש שאין לו חברים הוא שיצר את הרשת הכי גדולה של חברים שראינו אי פעם. אם אתה לא יכול להתקבל לאף אחד מהמועדונים כנראה אתה מקים מועדון משלך כדי שכל השאר יצטרפו אליו אח”כ, אז מה אם הוא וירטואלי, העיקר שכולם שם.

אז הסרט לא שינה את היחס שלי לפייסבוק, ויום אחרי הסרט נכנסתי אליו בדיוק כמו ביום שלפני. פייסבוק לדעתי הוא כלי נהדר (גם אם לא הכל בו מובן לי), אבל הוא רק כלי, לא העולם האמיתי.

והנה הטריילר החביב עליי:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5BpvUY8Mgeg&fs=1&hl=en_US]


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה