גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)

כבר סיכמנו שיש לנו בעיות שקשורות למין בתת המודע שלנו ושאנחנו מקשרים הרבה יותר טוב גברים עם קריירה (או מדעים מדוייקים) ונשים עם בית (או מדעי הרוח), בצדק או שלא בצדק. שאלה מעניינת היא האם זה באמת משפיע עלינו (אם יש לכם ספק, אז משפיע גם משפיע) ואם יש לנו מה לעשות בנדון (מתברר שיש).

אז שוב, בבלינק הנפלא של גלאדוול המבריק, ישנו פרק שעוסק בנושא, ומספר איך לפעמים עניינים נפתרים בדרך מקרה. הפרק מספר על עולם המוסיקה הקלאסית, שם כולנו יודעים – האוזן קובעת. ואוזנו של מומחה מזהה נגנים טובים גם בחדרים בבית מלון, ברחוב, כמו גם באולמות הקונצרטים הטובים. שום דבר לא יבלבל את האוזן המיומנת מלהבחין בין נגינה משובחת מעשה ידי אמן, לבין נגינה טובה פחות. האמנם?!

נגנית טרומבון בשם אבי קונאנט, זכתה להיבחן לתזמורת הפילהרמונית של מינכן. במקריות מדהימה, ונדירה מאוד, מכיוון שאחד הנבחנים היה בנו של אחד הנגנים, נערך המבחן מאחורי מסך סגור, כך שהבוחנים לא יכלו לראות את הנבחנים כלל. הבוחנים כל כך התלהבו מנגינתה של הגברת עד כדי כך ששחררו את כל הנבחנים שאחריה לביתם מבלי לשמוע אותם כלל, אך כשקראו ל”אדון המוכשר” להציג את עצמו, לתדמהתם של הבוחנים ההמומים התברר שזוהי גברת.
יש לציין שההתלהבות הראשונית והאובייקטיבית שלהם כמובן לא מנעה מהם להעביר אותה אחר כך מסכת ייסורים של שנים, הרי טרומבון זה כלי של גברים, לא?! מילא, שאשה תנגן בכינור, את כלי הנשיפה הרציניים יש להשאיר לאנשים המתאימים לכך! אז נתנו לה לנגן רק טרומבון שני, והיא עברה בתי משפט וגם רופאים שיוכיחו שריאותיה לא פחות חזקות מאלו של גברים, ובדיקות דם שיוכיחו את כמות החמצן בדמה, בקיצור, תלאות וחתחתים לא חסרו לבחורה המוכשרת ורק אחרי שמונה שנים היא קודמה לטרומבון ראשון, וכמובן שגם אז סירבו לשלם לה את הסכום ששילמו לגבר במעמדה. 

רק כדי לחזק את זה גלאדוול מוסיף ומספר על בחורה שניגנה בקרן יער, בחורה זעירה במידותיה, רזונת בגובה מטר וחצי שמנגנת בכלי גברי להחריד. יש שיאמרו שהיא יכולה לנשוף כך שבית יקרוס, לחלוטין ההיפך מהרושם הראשוני שהיא יוצרת. כשהגברת הזו נבחנה, ואחרי שהבוחנים התלהבו מאוד, המסך נפתח – ולא רק שהם גילו שהיא גברת ולא אדון, לא רק שגילו את מידותיה הזעירות, השיא היה שהם גילו שהיא בעצם כבר עובדת בתזמורת שלהם, והם פשוט לא שמעו נכונה את קולה עד לאותו מסך סגור.

אז לשמחת כולנו, עם השנים הגיעה המהפכה גם לעולם המוסיקאים, ומכיוון שאפליה כנראה לא חסרה שם (לא רק לנשים, אלא גם העדפת מקורבים) יחד עם הדרישות להטבות שונות הגיעה גם הדרישה למסד את תהליך האודישן. ואז הגיעו המסכים הסגורים, חלוקת מספרים לנבחנים במקום שמות, ואם הנבחן השתעל, או שמעו את עקביה של הנבחנת – הם קיבלו מספר חדש, כדי שלא תוכל להיות אפליה על רקע כזה או אחר.
ומאז יש לציין, במפתיע או שלא במפתיע, מספר הנשים שמנגנות בתזמורות עלה פלאים, בעשרות אחוזים. במוסיקה לפחות צריך רק את האוזניים, כי מתברר שאפשר “להקשיב” גם עם העיניים, המטעות.

אז לפעמים גם כשנדמה לנו שזה לא משפיע עלינו, ושאנחנו מספיק מקצועיים כדי ש”שטות כזו” לא תטה אותנו לכאן או לכאן, כדאי שנזכור גם את הסיפור הזה. ובתחום המוסיקה לפחות מצאו לזה פתרון, בתחומים אחרים – זה כנראה הרבה יותר קשה.

(זה בעצם אחד הלקחים הכי חשובים של בלינק, לדעת מתי להיזהר מתת המודע ומתחושות הבטן שלנו, כי לפעמים הם גם מוטעים ומטעים אותנו, לצד הידיעה של מתי כן להשתמש בהם כי לפעמים הם חזקים ונכונים וטובים).


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה