למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו?

אנשים מרמים. זו עובדה. אין פה כנראה אף אחד שלא סחב מסטיק מהמכולת בילדותו או העתיק במבחן לפחות פעם אחת (כמו שגם אני ניסיתי בחוסר כשרון פעם אחת). ומעניין להבין מתי אנשים יבחרו לרמות, מי יבחר לרמות ומתי, וגם עד כמה.

אז בפוסט הזה אספר על סדרת מחקרים שערך דן אריאלי בנושא כדי להבין יותר טוב את העניין (ומי שרוצה להאריך יכול למצוא זאת בספרו “Predictably irrational“). אז הנה תקציר:

הוא לקח סטודנטים מהארוורד (ואח”כ גם מאוניברסיטאות אחרות, שלא תחשבו שרק כאלה מהרווארד הם רמאים) והם התבקשו לענות על 50 שאלות אמריקאיות של ידע כללי ב-15 דקות, ואח”כ להעתיק את התשובות לדף התשובות . על כל תשובה נכונה הם קיבלו 10 סנט.

הקבוצה הראשונה – היא קבוצת הביקורת – התבקשה להגיש הן את הדף הטיוטה והן את דף התשובות. התשובות נבדקו ובתמורה קיבלו את הכסף המגיע להם. כמובן שכאן אין מקום לרמאות. ממוצע התשובות הנכונות היה 32.6.
לקבוצה השנייה – התשובות הנכונות בדף התשובות היו מסומנות באפור, והם התבקשו לסמן את התשובות הלא נכונות בטופס. כמובן שכאן קל לרמות ולסמן את התשובה הנכונה במקום התשובה שענו במקור. על דף התשובות הם כתבו כמה תשובות נכונות היו להם ולפי המספר שכתבו הבוחן נתן להם 10 סנט לכל תשובה נכונה.
הקבוצה השלישית – התבקשה להגיש רק את דף התשובות עם סך התשובות הנכונות – וככה ההוכחות לרמייה בעצם נמחקות.
ואילו הקבוצה הרביעית – התבקשה להשמיד את שני הדפים ורק לומר כמה תשובות נכונות היו להם. בהחלט אפשר לומר שמפתים אותם לרמות.

באילו מהקבוצות לדעתכם הסטודנטים רימו? והאם הם רימו יותר במקרים בהם לא ניתן לוודא שהם מרמים?
אז למרבה ההפתעה, בשלוש הקבוצות בהן ניתן לרמות הממוצע היה בערך 36, כלומר הם רימו בערך ב3.6 שאלות.

אז אנחנו מבינים שהמון אנשים נוטים לרמות כשהם יכולים, אבל רק במעט. וגם במקרים שבהם לא ניתן להתפס אנשים לא מרמים הרבה, רמת הסיכון לא משפיעה ואפילו אם אין סיכוי להיתפס אנחנו לא הופכים לרמאים גדולים שמרמים בפראות.

ומסתבר שעם כסף אנחנו קצת יותר ישרים. למשל, כמעט אף אחד לא מרגיש ייסורי מצפון לקחת עט מהעבודה הביתה, אבל כמעט אף אחד לא ייטול כסף מהקופה הקטנה ויילך לקנות עט כדי שיהיה לו בבית. ומה ההבדל בעצם, כשחושבים על זה הרי זה בערך אותו דבר, לא?

ובאופן דומה – הניח אריאלי פחיות קולה במקררים באוניברסיטת MIT – הפחיות נעלמו אחת אחרי השנייה בקצב. לעומת זאת כשהניח במקררים צלחות מלאות בשטרות של דולר – נשארו כל השטרות על כנם עד אשר הוציא אותם מהמקרר.

אז נחזור לניסוי הקודם – הפעם הסטודנטים לקחו בעצמם מצנצנת מלאה מטבעות את הסכום המגיע להם. והרי עכשיו מעבר לרמאות של מספר התשובות הנכונות הם יכלו פשוט להוציא יותר כסף מהצנצנת. אבל מתברר שהרמאות היתה זהה לקודם. אף אחד לא גנב יותר כסף מהקופה, רק רימו שענו בממוצע 3.6 תשובות נכונות יותר מהאמת.

ואילו בניסוי אחרון – הסטודנטים התבקשו לומר לבוחן כמה תשובות נכונות היו להם, הם קיבלו ממנו אסימון מתאים ואת הכסף קיבלו מקופאי תמורת האסימון.

כאן התוצאות מדהימות בעיניי – הסטודנטים רימו כמעט פי שניים! כלומר, כשלא מעורב כסף באופן ישיר הרבה יותר קל לאנשים לרמות מאשר תמורת המטבעות עצמם.

ויש עוד שאלות – מי מרמה יותר? כיצד אפשר להפחית את הרמאות? מה משפיע עלינו לרמות ומה מונע מאיתנו לעשות זאת?
מבטיחה שאלו ייענו במהרה בפוסטים עתידיים :)

עוד מאריאלי יש ב“מניפולציות? זה לא עובד עליי!”

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה