טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

כואב להיות אמא

מי אמר שלא כואב להיות אמא – כל פעם שהילד נופל ונחבל באופן די רציני כואב גם לך, וכשהילד חווה מפח נפש גם את סובלת, כשהוא חולה עם ארבעים חום בכלל הבריאות הנפשית של אמא שלו בסכנה גדולה. אבל מסתבר שלפעמים הכאבים מגיעים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

אז לפני כמה ימים הודיעה לי באופן רשמי הילדונת הקטנה שלי: “אמא, אני רוצה עגילים”. הגיעה עונת העגילים בגן, וכמו כל דבר אחר בגיל ארבע, זה מדבק!
אז כמובן שאמרתי מיד “בסדר, בסדר, מתי שתרצי”, אבל לא חשבתי מיד לשים פעמיי אל הקניון הקרוב ולחורר את הילדה החמודה שלי (שתראה רצינות קודם :)).
ולא שיש לי בעייה עם רוב סוגי הכאבים, כבר לקחתי את הקטנה הזאת למרפאת מטיילים לקבל חיסונים לפני הנסיעה לאפריקה, והיא ילדה אמיצה למהדרין קיבלה את שלוש הזריקות אחת אחרי השנייה מבלי לצייץ אפילו, ורק קפצה מהכסא בשמחה ואמרה “עכשיו אפשר לנסוע לאפריקה”. אבל חורים באוזניים זה כבר עניין אחר, זה ה-ר-ב-ה יותר כואב, הרבה יותר. ורק בגלל שאני אמא שלה אין לי שום יכולת להתחמק מהמעמד הזה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהייתי לוקחת אותה לעשות עגילים על דעת עצמי (לי היה ברור שאין בעייה שתגיע גם לגיל 15 בלי עגילים) אבל יש לה רצונות משלה, ולי אין בעייה ללכת עם זה כל עוד זה הגיוני בעיניי, ובעיקר כל עוד אין לי שום סיבה הגיונית להתנגד.
אחת האמהות בגן (שחוררה את ילדתה הקטנה מרצונה החופשי) סיפרה לי שהיום כבר יש טכנולוגיה מיוחדת ועושים את העגילים באמצעות אקדח חד פעמי, והוא כל כך מיוחד שעושים זאת בשתי האוזניים בבת אחת.

בפרט זכור לי כאירוע טראומטי וכואב במיוחד עניין העגילים, כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות לפעולת החירור הכואבת הזו, יש לציין שאני לא ממש רציתי והובטח לי חזור והבטח ש”זה בכלל לא כואב”. הגענו לחנות, ואז האיש החביב סימן בטוש בלתי כואב בעליל נקודה קטנה על כל אחת מהאוזניים, רק אחר כך הוא הוציא אקדח ענק ומאיים (או משהו שדומה בגודל לרובה ציד כשמשווים אותו לגודל של  ילדה בת שבע) וחורר לי אוזן אחת, טחחח, בחיים אני לא אשכח כמה זה כאב, ובעיקר את העובדה שכעסתי מאוד על כך שאמרו לי שזה לא כואב. אז אחרי בכי, ויציאה מהחנות להירגע, החלטתי לחזור ולחורר גם את השנייה, רק כדי שזה יהיה סימטרי.

אז חלף לו סוף השבוע, וביום ראשון כשאספתי את יולי מהגן היא הכריזה: “אמא, היום את מקיימת את ההבטחה שלך”, איזו הבטחה? לא זכורות לי הבטחות שלא קיימתי. והיא המשיכה: “אמרתי לכולם במפגש שהיום את לוקחת אותי לעשות עגילים”. אוי ווי, סיבכה אותי הילדה, הבטחות הרי צריך לקיים, ואני אמא שלה אצטרך לשאת את המראה של העניין הכואב הזה. אחרי בירור קצר התברר שהיא לגמרי רצינית, אז נסענו לנו לקניון חיפה כדי לחורר אותה. הילדה שלי יודעת יפה מאוד מה היא רוצה ועוד יותר מזה יודעת מצויין לעמוד על שלה, מעניין מאיפה היא למדה את זה 😉

אחרי בחירת החנות המתאימה (והיחידה שבאמת יכולנו לעשות בה חורים באותו רגע), ובחירת עגילים יפים עם הצבע הורוד ההכרחי לכל ילדה בגיל ארבע, אכן הגיע הפחד (ולא רק אצלי). אמרתי ליולי שהיא לא חייבת, ושאפשר לחזור הביתה גם בלי לעשות חורים (וגם לחסוך לי שלוש מאות שקל על הדרך וכאב לב לא קטן). אבל היא, ילדה אמיצה אמיתית, היא החליטה שהיום זה היום, ושלמרות הפחד נעשה את זה.

אז תודה לאל אין יותר אקדחים בגודל של בית, והאקדח הוא בכלל לא אקדח אלא מין פלסטיק קטן שבא יחד עם העגיל והוא סטרילי וחד פעמי. ויותר מעניין, מסתבר שהטכנולוגיה המרשימה של חירור שתי האוזניים בו זמנית, כוללת שני בחורים צעירים שאומרים “אחת, שתיים, שלוש” ומחוררים כל אחד באוזן אחרת כמעט בו זמנית, ממש חזית הטכנולוגיה, איך לא חשבו על זה קודם? :)
אבל לפחות זה מונע מהילדה את ההתלבטות האם לעבור את הכאב באוזן השנייה, כי עוד לפני שמספיקים לעכל שתיהן מחוררות.

ואין כמו גלידה מלג’נדה לשיכוך הכאב, וכמובן מראה גדולה כדי לראות את התוצאה, שמוציאה חיוך גדול מילדה קטנה עם עגילים מנצנצים חדשים באוזניים עם מעט צבע ורוד (הכרחי כבר סיכמנו).

אז עברנו גם את זה. אני מקווה שלא נגיע ליום שבו היא תבקש קעקוע !

וחובה לצרף תמונה של המאושרת עם צמד הרעים החדשים באוזניה:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)

משום מה יש הורים חושבים שזה ממש בסדר לסבן את הילדים שלהם, לרמות אותם בדברים הקטנים, לנפנף אותם כדי שיפסיקו להציק, להבטיח הבטחות סרק ולזרוק מילים באוויר. אם לומר את זה במילים קצת יותר בוטות הרבה הורים פשוט משקרים לילדים שלהם.

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, הייתי אז בת פחות מ-5. אמא שלי הבטיחה שתיקח אותי איתה לעבודה שלה (היום לא ברור לי בכלל למה חשבתי שיהיה מעניין לי שם, אבל אז רציתי, כנראה בעיקר כדי להיות איתה וכדי לא להיות בגן, ובעצם הסיבה לא ממש חשובה כאן), היא אמרה שרק נעבור דרך הגן והיא תיקח אותי איתה, ואז הגענו לגן, והיא פשוט התכוונה להשאיר אותי שם. כשהבנתי את זה נורא כעסתי, בכיתי וצעקתי ובעטתי, ובסוף היא בכל זאת הלכה, השאירה אותי שם. ואמנם נרגעתי אחרי זמן קצר, זה נכון, אבל אין לי ספק שזו לא הדרך לעשות את זה. כי היא הבטיחה לי, ואני האמנתי לה, והיא שברה את המילה שלה שהיתה כל כך חשובה בעיניי.

וכמה פעמים אמהות בסופר או בחנות הצעצועים מבטיחות לילד, נקנה לך את זה אחר-כך או שנקנה למחרת, ובסוף מגיעות לקופה ולא קונות, והימים עוברים והן לא קונות.  והן חושבות שהילד שכח, אבל הרבה פעמים הוא לא. הוא אמנם ילד, אבל הזכרון שלו לא תמיד נדיף. לפעמים זה נשאר לו, לפעמים אפילו לנצח, צרוב לו בזכרון.

אז למה בעצם הורים עושים את זה? למה הם משקרים לילדים שלהם?

אז קודם כל הם חושבים שהם לא מבינים כלום, כי הם הרי ילדים קטנים, אז מה כבר הם מבינים. והם באמת חושבים שזה ממש לא נורא ושעדיף לעשות את זה כרגע, כי זה ירגיע את הילד לאותו רגע וזה מספיק מבחינתם, ההורים קיבלו מה שרצו בדרך הזו, שקט תעשייתי. הם לא באמת חושבים על הילד כשהם עושים את זה, זה חושבים רק על עצמם. והם חושבים שהילדים יישכחו, יישכחו את ההבטחות שלא יקיימו לעולם, ישכחו את העובדה שרימו אותם, יישכחו את תחושת הציפייה הגדולה שהיתה ואת תחושת האכזבה והתסכול. וזה לא נכון, יש ילדים שזוכרים, יש הרבה ילדים שזוכרים.

והרי זה הרבה יותר קל להבטיח (ולשקר) מאשר להגיד “לא, אנחנו לא נקנה את זה”, הרבה יותר פשוט להבטיח שנקנה את זה מחר, ולקוות שהילד ישכח.  הם מנסים לחסוך את העימות, המיותר לדעתם, בדרך לא דרך.

אז יש פה שתי בעיות, האחת שיש ילדים שלא שוכחים, והם נפגעים וכואבים וכועסים על היחס המזלזל הזה. והאמת שלא מגיע לילדים יחס כזה, ילדים הם אנשים קטנים, ורובם מבינים, בעיקר כשמנסים להסביר להם, ולפעמים גם אין ברירה וצריך להציב להם עובדות, הם יקבלו את זה, לא תהיה להם ברירה. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים, צריך לתת להם הרבה יותר קרדיט ולא לזלזל במוחם על אף שהוא די צעיר. האם מישהו מאיתנו היה מעיז לעשות את זה למישהו מבוגר ולחשוב שהוא יישכח את זה מיד או שייסלח על כמובן מאליו? נראה לי שלא.

הבעייה השנייה היא שהילדים האלה לומדים מאיתנו, הילדים האלה מחקים את ההתנהגות שלנו, לומדים איך מתנהל העולם, את זה הם לומדים דרך העיניים שלהם, ומה שהם רואים בבית זה כנראה מה שהם יעשו בעצמם בעתיד, לנו יש השפעה רבה על עיצוב האישיות שלהם. לא היינו רוצים לגדל ילדים לשקרים ולהראות להם שמותר להזיז את האמת קצת הצידה כל פעם שזה יותר נוח. תחשבו כמה זה לא הגיוני, כועסים על הילדים כשהם משקרים, כשבעצם זה מה שהם ראו במו עיניהם בבית.

אנחנו כולנו לכאורה דוגלים כל הזמן בלומר אמת אבל לא באמת תמיד חיים ככה, האחד בפה ואחד בלב הזה ממש לא במקום, אנחנו הדוגמא של הילדים האלה. דוגמא אישית הרבה יותר משמעותית מהצהרות שמתבררות כריקות מתוכן.

אבל הורים לא משקרים רק לילדים שלהם. הם חוטאים בשקרים לבנים הרבה פעמים לאחרים בנוכחות הילדים שלהם ולפעמים אפילו נעזרים בילדים. הם בעצם הרבה פעמים מחנכים את הילדים לדבר שקר. כשהם אומרים להם לומר בטלפון שהם לא נמצאים, או להגיד לשכנה שאמא נחה עכשיו, או שהם רואים את ההורים מתחמקים בשקרים לבנים מארוחה משפחתית שאין להם כוח אליה ועוד כל מיני מהסוג הזה.

ואסיים בציטוט של מנהל בית ספר פרטי שאמר:”הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאוד כדי שילדיהם ילמדו אצלנו יחד עם חשבון וכימיה גם קצת מוסר. ואז, בחופשה, הם לוקחים את ילדם לפארק השעשועים, ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך 5 ש”ח בדמי הכניסה. כדי לחסוך חמישה שקלים הם הורסים חינוך של 15 אלף שקלים”.

הפוסט הזה הוא פוסט שלי שפורסם בדה-מרקר לפני שלוש וחצי שנים כשיולי שלי היתה בת שנה. היום כשהיא בת ארבע וחצי אני יכולה רק להיות גאה ולומר שאני עומדת בדיברתי ומחנכת אותה בדיוק ככה. ואין גאה ממני כשהיא אומרת לי: “אמא, הבטחות צריך לקיים”, כי אכן הבטחות צריך לקיים.
היא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובדרך כלל יודעת להתמודד עם הלא, בעיקר כי היא התרגלה לכך, שיש כן ויש לא, ויש גם משא ומתן באמצע :)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת?

כמו כל אמא לילדה בת 4 יצא לי לראות בערך את כל סרטי דיסני שקיימים, הם יפים, מרשימים, כיפים ומלאים בשירים נפלאים. אבל לפתע, כשהתחלתי לראות בעין קצת יותר בקורתית את המסופר שם, הגעתי למסקנה שלא פלא שבעיקר בנות (אבל גם בנים) מפתחים תפיסת זוגיות לא בדיוק טובה ונכונה, מסרטי דיסני אבל כמובן לא רק, מעוד הרבה דברים אחרים משודרים ומסופרים.

הוא חתיך – כדאי להתחתן איתו!

אז הדבר הכי בעייתי בדיסני – הבחורה רואה בחור חתיך, היא רק מסתכלת עליו וכבר מתה להתחתן איתו. עוד לא החליפו ביניהם אפילו מילה או שתיים, וכבר היא מוכנה לעזוב הכל ולהתחתן.

הדוגמא הכי קיצונית היא אריאל מבת הים הקטנה. היא רואה את אריק, הנסיך החתיך בספינה שלו ומתלהבת. עד פה הכל בסדר, קרה לכולנו ועוד יקרה, טבעי לגמרי.
הספינה טובעת, אריאל מגיעה עם אריק מחוסר ההכרה אל חוף מבטחים, ומיד היא סובבת סביבו ושרה לו “מה לא אתן כדי להיות איתך”, ממשיכה ב”למענך אוותר על הכל” ומסיימת ב- “אהיה שלך לעולם”. יקירתי, הרי אפילו לא החלפת מילה עם הבחור, והוא בכלל עוד לא יודע שאת קיימת – נכון הוא חתיך, נכון הוא נסיך, אבל אולי לא תסתדרי איתו, אולי הוא סתם מניאק, ואולי הוא ממש לא ברמת האינטלגנציה שלך ואי אפשר לפתח איתו שיחה בכלל.

מילא אם היא סתם היתה אומרת את כל זה. כמובן, שההקצנה ממשיכה, אריאל הולכת למכשפת הים המרושעת ובאמת עושה, וכדי לקבל רגליים ואת נסיך החלומות שלה (ואלו באמת רק חלומות בשלב הזה) היא מוכנה לוותר על קולה וגם לעזוב את משפחתה ולהישאר לגמרי לבדה על פני האדמה (היא הרי אמרה שתיתן הכל, לא?). אז נכון שצריך לקחת סיכונים, אבל מי אמר שזה לא סיכון קצת גדול מדי ופשוט מיותר?

והבחור – היא יפיפיה מהממת, להתחתן איתה?

אוקיי, אז אפשר לשאול – מה אם זה היה הבחור שמתנהג ככה, האם זה בסדר? התשובה היא ברור שלא! (מן הסתם). וגם כאן דיסני מספקים לנו דוגמא מהאגדות בדמות הנסיך פיליפ מהיפיפיה הנרדמת. פיליפ פוגש את אורורה (ככה קוראים לה, גם אני לא ידעתי את זה עד לפני שנתיים), הוא רוקד איתה ריקוד אחד ביער (ומחשיב גם את זה ש”נפגשנו אי פעם בחלום”), וכבר חוזר הביתה ומודיע לאביו – מצאתי את זו שאתחתן איתה! הוא מוכן לוותר אפילו על הכתר והממלכה בשבילה ואפילו לא יודע איך קוראים לה!!!

וגם כאן – היא יפה, חתיכה, יודעת לרקוד, אבל לא דיברת איתה בכלל, להתחתן?! השתגעו לגמרי.

ועוד דוגמא קלאסית שאין צורך להרחיב בעניינה היא סינדרלה. רקדתם, נהנתם, מגניב – תיפגשו שוב, אני הכי בעד. אבל הנסיך – אחרי שהיפיפיה נעלמה לו – מתכוון להתחתן(!) עם כל מי שהנעל תתאים לה (אפילו אם היא לא תהיה הבחורה היפיפיה שאיתה רקד באותו ערב).

ובחזרה אל השפיות?

ואז מגיעים לקצת יותר נורמליות שבחבורה, כי גם בדיסני לא כל הבנות רצות להתחתן עם הנסיך יפה התואר רק בגלל שהוא חתיך ונסיך.
יסמין מאלאדין היא בחורה לעניין, היא לא מעוניינת להתחתן עם כל הנסיכים השחצנים והריקניים שמגיעים אליה, בכלל כבר יש לה אנטי עוד לפני שהם מניחים את כף רגלם בארמונה. היא רוצה לבחור את זה שתתחתן איתו, ללא ספק בחורה מודרנית.

ואז היא פוגשת את אלאדין כנסיך (אחרי שכבר הכירה אותו מהשוק) ועם הבחור בעל לב הזהב והאופי הטוב היא רוצה להתחתן. אבל…. וכאן יש אבל גדול, הבחור מתגלה כשקרן פתולוגי, ואם בסרט הראשון עדיין יש לנו ספקות, אז בסרט השני והשלישי הספקות ללא ספק נעלמים.

אז לצערנו, גם כאן הבחורה אינה בדיוק בוחרת במי שהיינו רוצים שהבת שלנו תבחר. (לפחות אריק הוא בחור נעים הליכות ומותק, למרות הנמהרות המיותרת של אריאל).

המושלמת שבחבורה

בכל זאת, צריך לבחור את הבחורה המושלמת בסוף. ואם לא ניחשתם עד כה – זו בל מהיפה והחיה. בל היא עוף מוזר בכפר שלה, היא קוראת, היא חולמת, ואביה מדען שנחשב מטורף בעצמו. גסטון, החתיך, החזק (והמגעיל) רוצה להתחתן איתה, והיא מסרבת בתוקף. ונצטט את מילותיה שלה:

לא לחיים כאלה אתפלל
אני שואפת לחיים של טעם
מלאי עניין והרפתקאה
ויהיה זה די נחמד
אם אפגוש את האחד
שיחדיו נוכל לחיות לעד

בסוף כידוע, היא בוחרת בחיה (שבמקרה גם הופך לנסיך יפה תואר), בגלל האופי וטוב הלב שלו.
ותודה לאל על בל!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה