טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גבוה יותר חכם יותר חזק יותר

האם מי ככל שאתה חכם גם תגיע רחוק יותר? האם ככל שאתה גבוה יותר תהיה שחקן כדורסל יותר טוב?
איפה בעצם טמונה היכולת שלנו להצליח? מסתבר שזה לא רק בגנים, כמו שקל לראות באחד הפוסט הקודמים (שבו יש את הדוגמא על כריס לאנגן, בעל IQ של 195(!), וב-30% יותר חכם מאיינשטיין! ולמרות שהוא אחד האנשים החכמים בעולם הוא הגיע לשום דבר בערך).

גלאדוול (שכולם כבר יודעים כמה אני אוהבת אותו) בספרו אאוטליירס מספר כמה וכמה סיפורים כאלה. בדיוק כמו שהעץ הכי גבוה ביער, שמרשים בגובהו מול כל האחרים, לא רק זכה לגנים משובחים, אלא גם זכה למזל שלא יבוא אף אחד ויכרות אותו, ולא יבוא אף שפן ויכרסם את שורשיו, כך הסביבה עשויה להשפיע מעבר לנתונים הבסיסיים שטבועים בגנים שלנו.

מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להבהיר שלא כל מי שיותר מוצלח פוטנציאלית, גם יותר מצליח.  

טרמן והילדים המבריקים
טרמן, פרופסור לפסיכולוגיה בסטנפורד וממציא מבחן ה-IQ, החליט בשנת 1921, להקדיש את חייו למחקר למחוננים, ולגלות את היהלומים הלא-מלוטשים כבר בגיל צעיר. אחת הסיבות שהוא החליט לעשות זאת, היתה גילוי של פסנתרן מוכשר עם IQ של 140, שעבד בחיי היומיום כ… שרת!
אז הוא התחיל לחפש גאונים נוספים, ומצא ילדונת בת 19 חודשים שידעה את האלפבית, וילדה בת 4 שקראה את דיקנס ושייקספיר.
וכדי למצוא את הילדים הללו בצורה מסודרת יותר, הוא סינן בתחילה על פי המלצות בתי הספר היסודיים, ואחר כך ערך סדרות של מבחני אינטלגנציה שהלכו וצמצמו את כמות הילדים עד שהגיע למספר הילדים הרצוי, כ-1500 ילדים בעלי IQ בין 140 ל-200.
בכל שארית חייו, הוא עקב אחרי הילדים הללו, הם נבחנו ונמדדו, וכל פרט בחייהם תועד – נישואין, מחלות, קידומים בעבודה. הוא האמין באמת ובתמים ש”הילדים שלו” יהיו המובילים בכל התחומים ויקדמו את המדע, האומנות, הממשל והחברה.

כמובן שגם היום הגישה שלו למחוננים קיימת, כיתות מחוננים בבתי ספר, קידום באוניברסיטאות וגם בחברות הייטק מובילות, מתוך האמונה שאלו בעלי ה-IQ הגבוה ביותר הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר.

אז קודם כל זה נכון, לפחות באופן חלקי – מישהו עם IQ של 170 חושב הרבה יותר טוב ומהר ממישהו בעל IQ של 70, וכך הדבר גם לגבי אחד עם IQ של 100 לעומת אחר עם IQ של 130, אבל… למישהו בעל IQ של 130 יש את אותו סיכוי לזכות בפרס נובל כמו למישהו אחר בעל IQ של 180. כי ברגע שה-IQ מספיק גבוה, יש כבר פרמטרים אחרים שמשנים. כי יש מעין סף כזה, שמעליו אתה כבר “מספיק חכם”, ובעצם הסף הזה מחלק רק לשתי קבוצות – “חכמים מספיק” ו”לא חכמים מספיק”.

וזו היתה הטעות של טרמן, הוא התאהב בעובדה שהילדים שלו הם חוד החנית של האינטלגנציה, באחוזון התשעים ותשעה של האחוזון התשעים ותשעה – מבלי להבין עד כמה זה כבר לא משנה. כשהילדים התבגרו, אפשר היה להבחין בטעות הזו באופן ברור – כי אמנם הרבה מהם גדלו והצליחו יפה, אבל רק מעטים היו דמויות מוכרות וידועות ומובילות בתחומן. ולא היה אף זוכה אחד בפרס נובל מבין הילדים של טרמן, ומצד שני היו כמה זוכי פרס נובל שנבחנו על  ידי טרמן – ונדחו.
כי אינטלגנציה והישגים נעלים רחוקים מלהיות בעלי קורלציה מושלמת.

אוניברסיטת מישיגן, בדקה לפני כמה שנים, כיצד בוגרי בית הספר למשפטים מבני המיעוטים מצליחים בעולם האמיתי, כמה כסף הם מרוויחים, כמה רחוק במקצוע הם הגיעו, כל היבט רלוונטי נבחן. הם הופתעו מהתוצאות, כי למרות שכסטודנטים בני המיעוטים קיבלו ציונים נמוכים יותר מהסטודנטים הלבנים, הם הצליחו בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו הלבנים. כי הם היו “חכמים מספיק” כדי להצליח – מעל הסף המפריד הזה שהזכרתי, שמחלק בין ה”חכמים” ל”לא חכמים” בתחום המשפטים (אז גם האקדמיה וציוניה מסתבר, אינם מדד מספיק טוב, כמו מבחן ה-IQ, אלא רק עד לנקודה מסויימת שמעליה אין טעם עוד לציונים).

בדיוק כך גם הגובה בכדורסל, מנקודה מסויימת הגובה כבר לא משנה, כי מישהו בגובה 2.08 מ’ לא יהיה באופן אוטומטי יותר טוב ממישהו בגובה 2.02 מ’. הוא רק צריך להיות מספיק גבוה ולעבור את הסף.

אז מה עוד משפיע?
פוטנציאל זה בהחלט חשוב, אבל זה לא מספיק. מה עוד משפיע על היכולת להצליח?
הנה כמה מהדברים שמשפיעים בנוסף (ואפשר לומר שזה רק טיזינג קטן לכמה פוסטים עתידיים):

  • המעמד הסוציו אקונומי ממנו אתה מגיע, שמשפיע על החינוך שקיבלת – פוסט אחד הוקדש לנושא הזה
  • טיימינג – מתי נולדת – באיזו שנה נולדת ולפעמים אפילו באיזה חודש נולדת, יכול להשפיע לך על הגורל משמעותית.
  • אה, ויש עוד דבר אחד שמשפיע – עבודה קשה, כי מחקרים אמפיריים מראים שצריך עשרת אלפים(!) שעות של השקעה כדי להיות ממש ממש טוב במשהו.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)

כבר סיכמנו שיש לנו בעיות שקשורות למין בתת המודע שלנו ושאנחנו מקשרים הרבה יותר טוב גברים עם קריירה (או מדעים מדוייקים) ונשים עם בית (או מדעי הרוח), בצדק או שלא בצדק. שאלה מעניינת היא האם זה באמת משפיע עלינו (אם יש לכם ספק, אז משפיע גם משפיע) ואם יש לנו מה לעשות בנדון (מתברר שיש).

אז שוב, בבלינק הנפלא של גלאדוול המבריק, ישנו פרק שעוסק בנושא, ומספר איך לפעמים עניינים נפתרים בדרך מקרה. הפרק מספר על עולם המוסיקה הקלאסית, שם כולנו יודעים – האוזן קובעת. ואוזנו של מומחה מזהה נגנים טובים גם בחדרים בבית מלון, ברחוב, כמו גם באולמות הקונצרטים הטובים. שום דבר לא יבלבל את האוזן המיומנת מלהבחין בין נגינה משובחת מעשה ידי אמן, לבין נגינה טובה פחות. האמנם?!

נגנית טרומבון בשם אבי קונאנט, זכתה להיבחן לתזמורת הפילהרמונית של מינכן. במקריות מדהימה, ונדירה מאוד, מכיוון שאחד הנבחנים היה בנו של אחד הנגנים, נערך המבחן מאחורי מסך סגור, כך שהבוחנים לא יכלו לראות את הנבחנים כלל. הבוחנים כל כך התלהבו מנגינתה של הגברת עד כדי כך ששחררו את כל הנבחנים שאחריה לביתם מבלי לשמוע אותם כלל, אך כשקראו ל”אדון המוכשר” להציג את עצמו, לתדמהתם של הבוחנים ההמומים התברר שזוהי גברת.
יש לציין שההתלהבות הראשונית והאובייקטיבית שלהם כמובן לא מנעה מהם להעביר אותה אחר כך מסכת ייסורים של שנים, הרי טרומבון זה כלי של גברים, לא?! מילא, שאשה תנגן בכינור, את כלי הנשיפה הרציניים יש להשאיר לאנשים המתאימים לכך! אז נתנו לה לנגן רק טרומבון שני, והיא עברה בתי משפט וגם רופאים שיוכיחו שריאותיה לא פחות חזקות מאלו של גברים, ובדיקות דם שיוכיחו את כמות החמצן בדמה, בקיצור, תלאות וחתחתים לא חסרו לבחורה המוכשרת ורק אחרי שמונה שנים היא קודמה לטרומבון ראשון, וכמובן שגם אז סירבו לשלם לה את הסכום ששילמו לגבר במעמדה. 

רק כדי לחזק את זה גלאדוול מוסיף ומספר על בחורה שניגנה בקרן יער, בחורה זעירה במידותיה, רזונת בגובה מטר וחצי שמנגנת בכלי גברי להחריד. יש שיאמרו שהיא יכולה לנשוף כך שבית יקרוס, לחלוטין ההיפך מהרושם הראשוני שהיא יוצרת. כשהגברת הזו נבחנה, ואחרי שהבוחנים התלהבו מאוד, המסך נפתח – ולא רק שהם גילו שהיא גברת ולא אדון, לא רק שגילו את מידותיה הזעירות, השיא היה שהם גילו שהיא בעצם כבר עובדת בתזמורת שלהם, והם פשוט לא שמעו נכונה את קולה עד לאותו מסך סגור.

אז לשמחת כולנו, עם השנים הגיעה המהפכה גם לעולם המוסיקאים, ומכיוון שאפליה כנראה לא חסרה שם (לא רק לנשים, אלא גם העדפת מקורבים) יחד עם הדרישות להטבות שונות הגיעה גם הדרישה למסד את תהליך האודישן. ואז הגיעו המסכים הסגורים, חלוקת מספרים לנבחנים במקום שמות, ואם הנבחן השתעל, או שמעו את עקביה של הנבחנת – הם קיבלו מספר חדש, כדי שלא תוכל להיות אפליה על רקע כזה או אחר.
ומאז יש לציין, במפתיע או שלא במפתיע, מספר הנשים שמנגנות בתזמורות עלה פלאים, בעשרות אחוזים. במוסיקה לפחות צריך רק את האוזניים, כי מתברר שאפשר “להקשיב” גם עם העיניים, המטעות.

אז לפעמים גם כשנדמה לנו שזה לא משפיע עלינו, ושאנחנו מספיק מקצועיים כדי ש”שטות כזו” לא תטה אותנו לכאן או לכאן, כדאי שנזכור גם את הסיפור הזה. ובתחום המוסיקה לפחות מצאו לזה פתרון, בתחומים אחרים – זה כנראה הרבה יותר קשה.

(זה בעצם אחד הלקחים הכי חשובים של בלינק, לדעת מתי להיזהר מתת המודע ומתחושות הבטן שלנו, כי לפעמים הם גם מוטעים ומטעים אותנו, לצד הידיעה של מתי כן להשתמש בהם כי לפעמים הם חזקים ונכונים וטובים).


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?

מישהו פה מאמין שזה אפשרי? שירים את ידו. הרי אם זה היה אפשרי היינו משתמשים בזה, נכון?  היינו שומעים על זה לפחות, לא? יש הרי הרבה מחשבונים של התאמה (לפי שמות, קבלה, מזלות וכו’) שאף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בהם (אם כי מישהו בטוח נכנס רק כדי לבדוק ליתר בטחון :))

בבלינק הנפלא של גלאדוול מסופר על הנושא הזה, ומתברר שאפשר גם אפשר לחזות הצלחת קשר בהצלחה די גדולה ואפילו בכלום-זמן. באוניברסיטת וושינגטון ישנה “מעבדת אהבה” של פסיכולוג בשם ג’ון גוטמן, אל המעבדה מגיע הזוג המאושר (או הלא כל כך מאושר). הזוג נכנס לחדר קטן ומחברים כל אחד מהם לאלקטרודות וסנסורים, שבודקים את פעימות הלב, רמת ההזעה ואפילו טמפרטורת העור. מתחת לכסאות מחוברים סנסורים כדי למדוד את תנודותיהם בכסא. והכי הכי חשוב – ישנן שתי מצלמות וידאו שמכוונות אליהם, כדי להקליט כל מה שאמר ועשה כל אחד מהם. הם נשארים שם 15 דקות בלבד, לבדם(!) ודנים בכל נושא שמתחשק להם שקשור לזוגיות שלהם שעורר ויכוח ביניהם. (כן, כן, הם לא דנים בזוגיות שלהם, אלא במשהו אחר בחיים שהם לא לגמרי מסכימים עליו, בספר למשל מתואר דיון בין שני בני זוג על הכלבה שלהם, אבל תקציר זה תקציר אז אני משמיטה את החלק הזה).

האם אפשר לחזות מהקלטה של 15 דקות של שיחה בין בני זוג האם היחסים בין בני זוג בריאים או לא-בריאים? ההימור הסביר והשפוי הוא שלא, 15 דקות הרי הן לא הרבה זמן, ונושא כמו כלבה נניח הוא לא הכל במערכת יחסים, כי הרי במערכת יחסים יש ילדים, ועבודות וחמים וחמות, וסקס ומיליון דברים אחרים. ולכולם הרי לפעמים טוב יחד ולפעמים רע, אז איך משיחה של 15 דקות אפשר לדעת בעצם? כדי להכיר זוג הרי צריך שבועות או חודשים, כדי לראות אותם בכל מיני מצבים, לא?! הם רק משוחחים ביניהם, אפילו לא החליפו איתם מילה, לא שאלו אותם שאלה אחת, אז איך?

ג’ון גוטמן (ובעתיד תראו שלא רק הוא) הוכיח שלא תמיד צריך המון זמן ומידע כדי לחזות את העתיד. גוטמן הגיע לדיוק של 90 אחוזים אם הזוג יושב ומשוחח רק רבע שעה, ומעל 95 אחוזים אם הזוג משוחח שעה שלמה. ומתברר שאפילו בצפייה בשלוש דקות בלבד(!) אפשר לדעת באחוזים די גבוהים (מעל 70 אחוזים) אם הם יישארו נשואים ב-15 שנה הקרובות, ואם לא, אז מי מהם ייזום את הגירושין!

איך הוא עושה את זה?

נתחיל בדרך המסובכת:
לגוטמן  יש שיטת קידוד שבה 20 קטגוריות שונות שמתאימות לרגשות שזוג יכול להביע במהלך שיחה – גועל, חיבה, זלזול, אמפתיה, כעס, התגוננות, התבייכנות, עצבות, התקפה, חסימת הצד השני, נייטרליות ועוד. את כל אלו אפשר לזהות בהבעות הפנים ותנועות הגוף וכמובן התוכן של השיחה. אז שיחה של 15 דקות מיתרגמת לבערך 800 מספרים כאלו, ועם שקלול של הסנסורים האחרים ובשימוש בנוסחא שמשקללת את הכל הוא מגיע לחיזוי הנכון. מדהים!

לדוגמא, בשיחה פשוטה כמו של הזוג עם הכלבה, הבחור מתגלה כמאוד מתגונן והבחורה כמאוד מזלזלת, לא תמצאו את זה במילים שהם אמרו, אבל כששומעים את הטון ורואים את התנועות לפעמים דברים נראים אחרת. לא בדברים הגדולים בוחנים קשר בין בני זוג כי אם בדברים הקטנים, שם באמת נמצאים הפרמטרים החשובים.

מה שבעצם נבחן הוא הרגשות החיוביים לעומת השליליים, היחס ביניהם כשהיחסים בין בני הזוג טובים אמור להיות לפחות חמישה לאחד. גוטמן מתבונן בכמעין גרף של עליות וירידות, הוא עוקב אחר הרגשות החיוביים והשליליים, ובדרך כלל כשמתחילים לרדת למטה, לכיוון הרגש השלילי, תשעים וארבעה אחוזים מהזוגות ימשיכו לרדת למטה. הם מגיעים למגמה שלילית ולא מסוגלים לתקן אותה, ומכאן הדרך לגירושין סלולה.

אז אולי כל אחד יכול לעשות את זה?

גוטמן נתן לפסיכולוגים ויועצי זוגיות, חוקרי זוגיות, וסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, וגם לנשואים טריים, גרושים טריים ואנשים שנשואים באושר לאורך זמן לצפות בקלטות ולהחליט מי מהזוגות יתגרש ומי יישאר נשוי באושר. והם, הגיעו רק למעט מעל 50 אחוזי הצלחה, שזה פשוט קצת יותר טוב מאשר להטיל מטבע מה יקרה עם כל זוג וזוג. גם גלאדוול עצמו שצפה ב-10 קלטות שחצי מהם התגרשו וחצי מהם נשארו נשואים באושר הצליח לקלוע רק בחמישים אחוזים מהמקרים.
האמת, זה די טבעי שהם לא הצליחו באופן מיוחד, הקושי להבחין בפרטים הנכונים נובע מהכמות המהממת של מידע שנמצאת בשיחה בין שני אנשים, לסנן רק את אלו הנדרשים זה לא קל ודורש מומחיות.

אבל גוטמן עצמו בעצם בכלל לא זקוק למשוואה הזו, הוא יכול בשניות לחתוך את גורלה של קלטת מסויימת, זה נקרא thin slicing, וזו היכולת של התת מודע שלנו למצוא פטרנים בסיטואציות והתנהגות על בסיס התנסות צרה מאוד. יש לנו את זה בכל מיני תחומים בחיים, וזה חלק מהתת-מודע המופלא שלנו.
הוא יכול לזהות זאת אפילו כשהוא שומע כבדרך אגב שיחה של זוג במסעדה, כי לא באמת צריך לשים לב לכל הפרטים, וכאן אנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו בכל זאת (בלי משוואות ובלי סנסורים) – הוא שם לב במיוחד לארבעה דברים: התגוננות, תוקפנות, ביקורת וזלזול. והכי חשוב מכולם הוא הזלזול, זה הסימן הכי גדול שהזוגיות נתונה בבעייה. ביקורתיות היא גם מאוד בעייתית אבל יכולה להיות בגובה העיניים, זלזול מטרתו ליצור היררכיה ולהנמיך את הצד השני וזו בעייה קשה הרבה יותר.
נשים יותר נוטות לביקורתיות וגברים יותר לאגרסיביות ותוקפנות, אבל בזלזול אין עדיפות למין אחד על משנהו.

במאמר אחר של גוטמן, מתואר מחקר שבו ביקש מזוגות שיספרו את סיפורם מהיכרותם ועד להווה, ואת הפילוסופיה שלהם לגבי חיי נישואין. הוא ניתח זאת שוב תוך התייחסות לשלילי וחיובי, אפשר לראות שזוגות שמצבם לא הכי טוב זוכרים יותר את הדברים השליליים (ובאופן כללי הזכרון שלנו די פועל ככה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)  כמו כן אחוז המתגרשים הגבוה ביותר הם אנשים שביקורתיים מאוד כלפי הצד השני, מפוקחים מאשליות לגבי נישואין ומאמינים שאתגרי הנישואין הם מעל למה שבכוחם לפתור.

אז מסתבר שאפשר לחזות הרבה יותר מהר ממה שחושבים אם נישואין יצליחו או לא. מצד שני, לא בטוח שהייתם הולכים עם אהוב ליבכם לבדוק את זה דבר ראשון מחר בבוקר 😉

פה תוכלו למצוא פרק מספרו של גוטמן על העקרונות שגורמים לנישואין לעבוד.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מה לנשים ולאפליית נשים (או: כולנו שוביניסטיים)

איכשהו יוצא לי להיתקל ביותר ויותר נשים שמצליחות להכעיס אותי בתפיסתן נשים אחרות. היינו מקווים להאמין שנשים לפחות ימנעו מתפיסה סופר-שובינסטית של נשים אחרות בימינו, או לפחות יביעו אותה פחות. אני מוצאת יותר ויותר שזה לא עובד ככה, ושבחיים האמיתיים מעבר לתפיסה זה גם בהחלט מתבטא.

והנה שני מקרים שקרו לי בשבועות האחרונים:

  • במקום עבודתי במטבח עומדת לה במקרה אישה מבוגרת וחביבה, שלא מכירה אותי כלל. על ידה המשלוח שהגיע אך לפני דקות אחדות מהסופר והמוצרים ממתינים להם בחוץ שמישהו יואיל בטובו להכניס את דברי החלב למקרר. אני נכנסת לי למטבח (ויש לציין ששנייה לפניי נכנס מהנדס אחר, מן הסתם גבר, למטבח) ובמאור פנים וחיוך רחב אומרת לי האישה הזרה:
  • או! באת בדיוק בזמן! בדיוק התכוונתי להתחיל להכניס את הדברים למקרר, חבל שיתקלקלו בחוץ.

    היא המשיכה: אני לא יודעת אם זה התפקיד שלך פה בדרך כלל…

    אני כמובן עמדתי מולה כולי משתוממת. מה?! אולי אני בחורה אבל זה בהחלט לא הופך אותי לסדרנית קוטג’ ואחראית חלב בחברה, מן הסתם גם כל גבר יכול לעשות את זה (אני מקווה לפחות) ובטח ובטח בתור אישה, ובתור מי שאפילו לא עובדת פה מן הראוי שלא תחליט להטיל כאלו משימות על הבחורה הראשונה שנכנסת למטבח. לא שאכפת לי לסדר את הקוטג’, אבל למען האלוהים, מאיפה בדיוק היא הביאה את זה? (ואת החוצפה, אוי החוצפה). ולמה בעצם לא עלה על דעתה לחייך ולפנות ככה אל הבחור שנכנס שנייה לפניי אל המטבח?!
  • לאחר שבועות מספר ירדתי לי במעלית עם המזכירה החדשה של החברה שמולנו, היא התבוננה בי וברצונה אולי לפתח שיחה היא אמרה: את מהכוח אדם פה, נכון? (אני מודה שזה פחות נורא, אבל כשזה כבר מצטבר זה מצטבר)
  •  

כלומר, למדתי בערך שש עשרה שנים, שבמהלכם למדתי שני תארים במדעי המחשב בטכניון, ובסוף נשים(!) מתייגות אותי כסדרנית הקוטג’ בחברה. אין לי שום ספק שאין כמעט גבר אחד שהיה מעיז להגיד את זה. לחשוב את זה אולי כן, אבל לפחות נראה לי שהיה לו קצת יותר שכל לשתוק באותו הרגע.

אבל למה?

אז יש דברים בגו, הנשים הללו לא לבד, לפחות בתת-המודע גם אנחנו איתם. “blink” הנפלא של גלאדוול מתייחס לעניין האסוציאציות האינסטינקטיביות שלנו, שבהחלט יש להן תפקיד באמונות ובהתנהגות שלנו, ומסתבר שהומצא מבחן שנקרא (IAT (implicit association test כדי להבין איך מתחברים אצלנו אסוציאטיבית נושאים שונים (כמו נשים, גברים, בית וקריירה, או לחליפין לבנים, שחורים טוב ורע). המבחן הזה בודק עד כמה אנחנו מקשרים נושא אחד עם חברו, והאבחנה די ברורה מאליה – אנחנו מקשרים מהר יותר בין שני מושגים שכבר מקושרים אצלנו במוח מכאלו שלא.

המבחן מאוד פשוט – צריך ללחוץ על כפתור אחד בשביל מונחים ששייכים לקטגוריה מסויימת ועל כפתור אחר אם הם שייכים לקטגוריה אחרת. הוא מתחיל קל – רק מונחי גברים-נשים – אישה לימין, גבר לשמאל. אח”כ “אישה או בית” לימין ו”גבר או קריירה” לשמאל, ואח”כ הופכים – “אישה או קריירה” ו-“גבר או בית”. מדובר בהבדל של מאיות שניה, אבל זה בהחלט הבדל גדול, הוא יגלה לכם מה האסוציאציה הלא-מודעת שלכם.

גלאדוול עצמו עשה את מבחן ה-IAT בנושא גזע שוב ושוב – ותמיד תמיד יצא לו שהנטייה שלו היא לקשר בין לבן לטוב ובין שחור לרע , וזה למרות שהוא חצי שחור במוצאו!

והרי התוצאות לפניכם…

אוקיי, אז לתוצאות. באופן אישי עשיתי את המבחן בנושא מגדר 4 פעמים ברציפות (ממליצה בחום לעשות, תנסו בלינק פה). בפעם הראשונה התברר שיש לי אסוציאציה קלה בין גברים למדעים מדוייקים ובין נשים למדעי הרוח, אבל אני מודה שהיה לי קשה הרבה יותר בחלק הזה של המבחן. ב-3 הפעמים הנוספות רק התקלקלתי וקיבלתי כבר אסוציאציה בינונית, כלומר ככל שהשתדלתי יותר ככה מצאתי את עצמי שוביניסטית יותר!

והתוצאות לכלל הנבדקים באתר היא:
ל-26% יש אסוציאציה חזקה בין מגדר למדעים (בין גברים למדעים מדויקים ובין נשים למדעי הרוח)
ל-28% יש אסוציאציה בינונית כזו
ל-18% אסוציאציה קלה כזו
ל-18% נוספים אין נטייה לשום כיוון
ורק ל-10 אחוזים נוספים יש נטייה כלשהי לכיוון השני

כלומר בסך הכל 72(!) אחוזים בעלי נטייה לקשר בין גברים למדעים מדוייקים ובין נשים למדעי הרוח, והאמת מעניין לדעת את אחוזי העוסקים במקצועות במציאות (ברוב חברות ההייטק שאני מכירה אחוז המהנדסים הגברים הוא גם הרבה יותר מ-72 נניח).

אבל מה אומרת הנטייה הזו?

האם התת-מודע והאסוציאציות ייקבעו שכולנו נהיה חזירים שובינסטיים?או שכולנו גזעניים (מעדיפים לבנים על שחורים וגם אשכנזים על מזרחיים)? שכולנו הומופוביים? ושתמיד נעדיף צעירים על פני מבוגרים, ורזים על פני שמנים?

אז תודה לאל, יש גם את המודע, והוא מה שאנחנו בוחרים להאמין, והוא כולל את הערכים שלנו שמאפשרים לנו בחירה של ההתנהגות שלנו באופן חופשי (כמו לשתוק במטבח או במעלית נניח, או לתת לשחורים זכות הצבעה למשל).

ה-IAT בודק את תת המודע שלנו, את האסוציאציות המיידיות, האוטומטיות שלנו, לפני שבכלל יש לנו זמן לחשוב ולהוציא את מה שבמודע אל הפועל. אנחנו לא בוחרים את תת המודע שלנו, והוא בהחלט עשוי להיות לא תואם כלל לאמונות המודעות שלנו. הוא תוצר של דברים שראינו, קראנו ושמענו, תוצר של שנים שטבוע בתוכנו. ברור שיש השפעה מסויימת, גם אם לא ניכרת ומודעת, ביחס שלנו כלפי המועדפים – גלאדוול נותן כדוגמא את הסיטואציה של ראיון עבודה והיחס השונה במעט שעשוי להשפיע הרבה על המרואיין והראיון עצמו.

אנקדוטה לסיום

אם בהעדפות תת-מודע עסקינן אז מתברר שהגובה של גברים קובע – על פי גלאדוול הגובה הממוצע של CEO ב-FORTUE 500 LIST הוא כמטר ושמונים. רק כדי לסבר את האוזן הגובה הממוצע של גבר אמריקאי הוא 1.73 ובארהב רק 14.5 אחוזים מהגברים הם מעל למטר שמונים. בקרב הCEO-ים הם 58 אחוזים. ויותר מזה בארהב רק 3.9 אחוזים מהגברים הם מטר שמונים וחמש ומעלה ובקרב ה-CEO-ים  מדובר בכשליש. בקיצור, אם אתה גבר אני רק יכולה לקוות בשבילך שאתה לא נמוך (ואין לי ספק שכולכם עכשיו חושבים על המנכ”לים שאתם מכירים ועושים את החשבון בעצמכם).

ממליצה בחום לנסות את ה-IAT, כאן בגרסה העברית: https://implicit.harvard.edu/implicit/israel/selectatest.jsp

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

ומספר הקסם הוא 150

אנחנו אנושיים, ובין היתר זה אומר שאנחנו מסוגלים לקלוט כמות מוגבלת של מידע בבת אחת. ברגע שאנחנו עוברים את החסם אנחנו פשוט מוצפים ומפסיקים לקלוט. ישנה מכסה אינטלקטואלית – המכסה שקובעת את היכולת שלנו לעבד מידע גולמי. כמובן שיש גם מכסה רגשית שמעבר לה אנחנו לא מסוגלים להכיל.
המכסה הזו נכונה לכמות הצלילים השונים שאנחנו יכולים להבדיל ביניהם, כמות הטעמים שאנחנו מסוגלים להבדיל ביניהם (תחשבו על לטעום 20 סוגים של אייס-טי, באמת היינו מסוגלים להפריד ביניהם רק על פי הטעם? אפילו בין קולה לפפסי רוב האנשים באמת לא מסוגלים להבדיל), וגם בכמות האנשים שאנחנו יכולים להיות קרובים אליהם.

מלקולם גלאדוול מספר על כך בספר “The Tipping Point” ובגלל שזה החלק בספר שאני הכי מעריכה (על אף הערכתי העצומה לגלאדוול, יש לו באמת שני ספרים נפלאים וזה לדעתי לא אחד מהם).
חשבו לרגע על האנשים שמותם יותיר אתכם באמת שבורים, תגיעו ככל הנראה ל-12 שמות, זאת לפחות התשובה הממוצעת שאנשים נותנים לשאלה הזאת. הקבוצה של האנשים הללו נקראת קבוצת הסימפטיה שלנו. אלו האנשים שאנחנו מקדישים להם את תשומת הלב שלנו – בטלפון, באופן אישי או במחשבה ודאגה להם. אם יש לך פי שניים מזה – האם אתה באמת אפשר להיות קרוב כל כך לכולם? או לזכור בדיוק מה כל אחד מהם סיפר לך? כדי להיות החבר הכי טוב של מישהו דרושה השקעה של זמן וכמובן בנוסף גם אנרגיה רגשית. לדאוג למישהו זה מתיש ביותר. ולפי מחקרים מעל ל-15 אנשים אנחנו מתחילים להיות מועמסים.

מספר הקסם – 150!

אבל מה שהכי הרשים אותי הוא המספר 150, מסתבר שאנשים בממוצע מסוגלים לפתח קשר אמיתי עם קבוצה של עד 150 אנשים. רק אז הם מסוגלים להכיר ולהבין אחד את השני, ואת האינטראקציות בינך לבין אחרים ובין אחרים לבין עצמם. זו המכסה הסוציאלית של האדם.

אבל למה? מאיפה המספר הזה 150?

רוב האבולוציה התפתחה בקבוצות קטנות, פנים אל פנים. האדם התרגל להיקשר ולפתח תחושות חזקות לכמות קטנה של אנשים. המספר הזה קיבל אסמכתא לאחר מחקר בקהילות קטנות שחיות בכפרים ברחבי העולם , וגם מארגונים צבאיים.
האמת שהיום, בעידן הפייסבוק, הפלאפונים והאימיילים הרבה יותר קל לשמור על קשר עם המון אנשים, וכמעט בטוח שלאף אחד אין רק 150 חברים בפייסבוק שלו. אבל עדיין, זה המספר. בערך זה גודל הקבוצה של האנשים שלא תרגיש נבוך להצטרף אליהם למשקה ללא הזמנה אם נתקלת בהם במקרה יושבים באיזשהו פאב.

ומה הסיבה מאחורי המספר?

לרב-יונקים – קופים, שימפנזים, בבונים וגם האדם – יש את המוח הגדול ביותר בין היונקים. וחשוב מכך, יש חלק ספיציפי במוח שנועד לאנשים ולקופים אחרים – הנאוקורטרס – הוא נועד להסקת מסקנות – והוא ענק אצלנו ביחס ליונקים אחרים . האנתרופולוג דובנר טוען כי זה קשור לגודל הקבוצה. מתברר שככל שהאיזור הזה גדול יותר – כך גדל גם הממוצע של גודל הקבוצה בה חי רב-היונק. פשוט דרוש איזור גדול יותר כדי להבין את הקשרים בין החברים השונים בקבוצה. כי עליך להכיר את הדינמיקה האישית בקבוצה, האישיות של כל אחד מחבריה, לדעת מה יגרום לאנשים להיות שמחים, לנהל את הזמן שלך ואת תשומת הלב שלך וכן הלאה.
בקבוצה של 5 יש רק 10 קשרים לעקוב אחריהם, ברגע שיש 20 חברים בקבוצה עליך כבר להבין 190 קשרים של שניים 19 שלך עם אחרים ו-171 של זוגות אחרים ביניהם .

אנשים הם אלו חיים בקבוצות הגדולות ביותר, ומנהלים את החיים הסוציאלים בקבוצות הגדולות ביותר, בגלל שאיזור הנאוקורטקס במוח שלנו הוא הגדול ביותר.

ויש לזה ביסוס מדעי

דובנר אפילו פיתח משוואה שעובדת לרוב רב-היונקים שמבוססת על היחס של גודל הנאוקורטקס לגודל המוח כולו ואצל אנשים התוצאה היא 147.8 – שזה בערך 150.
ולכן 150 הוא המספר לגודל הקבוצה שאיתה אנשים יכולים לנהל מערכת סוציאלית שבה אנחנו יכולים להבין מי האנשים וכיצד הם מתקשרים אלינו. זה הגודל כדי לעבוד כיחידה מתפקדת. כמובן שאפשר לגדול מעבר לזה, אבל נכנסות היררכיות וכללים ורגולציה כדי לשמור על לויאליות ואחדות. ועד הגודל הזה יש קשר בינאישי בין אדם לאדם ועם קבוצות גדולות יותר זה פשוט בלתי אפשרי, אנשים הופכים לזרים.

ומה אפשר לעשות עם זה?

ברור שאי אפשר להגביל כל קבוצה שהיא ל-150 איש, ועוד יותר ברור שאף אחד מאיתנו לא מתכוון עכשיו לבחור מי ה-150 שלו ולוותר על השאר. ככל הנראה חברות שהולכות וגדלות יכולות לצמוח טוב יותר אם יתייחסו למספר הזה. כי אפשר להפריד לקבוצות של עד 150 איש באותה קבוצה, באותו בניין וכו’ כדי לשמור על הקבוצה הטובה ביותר. כך גם הסיכוי לעבוד יחד גדל.

בנוסף לדעתי, האמור לעיל מאוד רלוונטי היום למקומות עבודה וקצת פחות רלוונטי לחיים האישיים שלנו, מכיוון שאיננו חיים בקהילות כמו פעם ויש לנו קשרים אישיים עם קבוצות נפרדות של אנשים. וגם זה מסתדר לנו פה עם המתמטיקה :)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לחשוב מהבטן? יש דבר כזה?

בעולם שלנו מאוד מעריכים החלטות מהראש, החלטות שנשקלו מכל הכיוונים האפשריים, שהשקיעו בהם זמן ומחשבה, לא כאלה שהגיעו על רגל אחת. בפרט אני, שאני אדם לוגי ביותר, מאז ומתמיד העדפתי להחליט אך ורק מהראש (האמת שבכלל לא תיארתי לי שיש אפשרויות אחרות).

עד שיום אחד, פגשתי מישהו (שלמעשה כמעט דרס אותי) ובין השאר המליץ לי ונתן לי עותק של הספר “בלינק” של מלקולם גלאדוול. הוא סיפר שהספר עוסק בהחלטות מהבטן.

כמובן שזה נשמע לי רוחניקי למהדרין וממש לא מתאים לבחורה כמוני. לחשוב מהבטן? מה זה בכלל? אמורים לחשוב עם הראש, בשביל זה הוא שם, לא?

מצד שני, הוא נפל עליי בדיוק בתקופה שבה הבנתי שאולי קצת כדאי לי ללמוד להקשיב לבטן שלי לפעמים, וידעתי שאני די גרועה בזה וכנראה יש לי מה ללמוד.

אבל מתי אמורים לדעת להקשיב לבטן, ומתי אולי זה לא נכון לעשות את זה? ואיך בכלל עושים את זה?

אז גיליתי שלא בספר רוחניקי עסקינן, אלא בספר שנותן דוגמאות, הסברים ומיליון (בערך) מקרים מעניינים – בדיוק הספר לאנשים לוגיים. מאז הוא כנראה הספר האהוב עליי, בפרט כי אתם יכולים לבחור כל נושא שבעולם ובבלינק כנראה יש משהו שנוגע לזה. (אתם מוזמנים לנסות, אני אנסה לעמוד באתגר).

אז מתי כדאי להחליט מהבטן ?

אז נתחיל במקרה קל: נניח שאתם באמצע הכביש ומשאית דוהרת לכיוונכם. האם תחליטו לחשב את המרחק אליו היא תעיף אתכם תוך התחשבות במשקלה של המשאית ומהירותה או פשוט לברוח משם מהר ככל שישאו אתכם רגליכם?

ניתן עוד דוגמא פשוטה שחביבה עליי:

נתנו לסטודנטים ולטועמים מקצועיים לטעום ריבות ולדרג אותן מהטובה ביותר להכי פחות טובה. כולם טעמו ולמרבה הפלא (או שלא) הגיעו הטועמים והסטודנטים לרשימה דומה מאוד. כלומר, לטעום ריבות ולהבחין בטיבן אנחנו יודעים באופן טבעי :)

אחר כך, נתנו לסטודטים אחרים ולטועמים אחרים לטעום את אותן הריבות, אך הפעם ביקשו מכולם להתייחס למרקם הריבות, לצבען, למתיקות שלהן ועוד פרמטרים שונים ומשונים.

הפעם, התוצאות מעניינות עוד יותר, הטועמים כמובן דרגו כמו קודם, אך הסטודנטים דרגו כמעט הפוך את הריבות – את הגרועה ביותר שמו גבוה מאוד ואת הטובה ביותר שמו מאוד נמוך בסולם!!!

והשאלה הנשאלת היא: למה???

מסתבר כי כשאנשים מנסים לשקול ולהתייחס לפרמטרים שאינם מובנים להם כי הם אינם מומחים בתחום הם נוטים להתבלבל כתוצאה מכך, וככל הנראה להחליט החלטות לא מזהירות אם ננסח בעדינות.

מסקנה: אם אתם לא מומחים בתחום מסויים לכו עם הבטן שלכם, אל תנסו להוסיף פרמטרים ושיקולים שאינכם מבינים בהם.

המשך לנושא הזה עוד יגיע. מובטח.

בנוגע לגלאדוול – האיש כותב מדהים ואחד הגאונים בעיניי. ממליצה בחום על ספריו בלינק ואאוטליירס. אישית, הרבה פחות אהבתי את “The Tipping Point“, שלא לדבר על “What the dog saw” בו אני תקועה באמצע כבר מלא מלא זמן (ובעקרון אני מעדיפה לסיים ספרים).  


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה