פייסבוק – המתנגדים

כמו לכל דבר חדש גם לפייסבוק יש מתנגדים. הם הולכים ומתמעטים, הולכים ונשברים, ולאט לאט מצטרפים אל העדר (ואלינו) ומתחברים, ונכנסים ומעלים תמונות וגם עושים לייקים.

בתחילת עידן הטלפון הסלולרי, אני הייתי בין המתנגדים, היתה תקופה שפשוט לא הייתי מוכנה שיהיה עליי מכשיר כזה, בפרט שמחירו לא קסם לי במיוחד. בסוף כמובן נשברתי, והיום, למרות טיעוני “למה אני צריך שיוכלו להשיג אותי בכל מקום” ו”ככה לא יהיה לי שקט” אני לא מכירה הרבה אנשים שאין להם טלפון סלולרי, ומאידך – מכירה הרבה אנשים שברגע שהטלפון שלהם עובר משבר ולא עובד אפילו לכמה שעות, הם מתחרפנים ומתים שרק יחזור לתפקד (ראו משבר סלקום האחרון שניתק את המדינה).

ישנו גרף שאני מאוד אוהבת, שמופיע הרבה אצל סת’ גודין (אמן בפני עצמו וכותב ספרי שיווק משובחים), הגרף הזה מציג את היטמעותו של מוצר בשוק. בצד שמאל של הגרף רואים את החלוצים, באמצע נמצאת המסה הגדולה של הקהל הרחב, שמחולקת לשני חלקים. אנחנו כבר בסופו של הרוב המאוחר בפייסבוק לדעתי, נשארו רק אלו שמדדים מאחור ומסרבים בכל תוקף להיכנס בשל עקרונות (מוזרים למדי לטעמי), כמו אלו שנשארו אחרונים עם הקלטות לפני שהדיסקים הרגו אותם באופן סופי.

וחוץ מזה , (וזה נושא לגמרי נפרד) לאנשים באופן כללי יש נטייה לערבב ולבלבל בין התחושה של משהו חדש ולא-מוכר לבין התחושה של משהו “לא טוב”. לפעמים צריך פשוט להתרגל, ואחר כך כבר שוכחים איך זה היה קודם.

 אז מה הם טיעוני המתנגדים?

  • פייסבוק הוא time-consumer.
    אכן אם אתה נרשם לפייסבוק אתה יכול לבלות שעות ארוכות בצפייה בתמונות, כתיבת הערות, משחקים (מטופשים יותר או פחות, כשהיחיד שאני הייתי מוכנה לשחק עד כה הוא באבלס, שעליו אני ממליצה בחום), ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על צוקרברג ועובדיו (בעבר זה היה זריקת כבשים ועכשיו אני מכירה לא מעט אנשים שמכורים לחוות).

    אני רואה את פייסבוק באור אחר לגמרי, לדעתי פייסבוק הוא משהו שרץ ברקע, כמו ג’ימייל, כמו הטלפון הסלולרי שלכם, כמו המון דברים אחרים שהם שם, כל הזמן שם, והם גם מאוד שימושיים, וברגע שהם לא יעבדו מיד תבחינו בכך (וברוב המקרים תזכרו כמה הם חשובים לכם), אבל לא הדבר העיקרי, ובטח לא משהו שמכתיב איך הזמן שלך מתנהל.

    ברור שבהתחלה ההתלהבות גורמת לך לעסוק בזה יותר, ולמצוא חברים מכיתה ד’, ואת אלו מהצבא, ולהתעדכן מה קורה עם כולם, אבל עם הזמן זה הולך ומתמעט – כי את רוב האנשים מצאת, והכי חשוב כי פשוט התרגלנו. ואם נחשוב על זה רגע, זה ככה גם עם כל דבר אחר כמעט – מוצרים שרכשנו, שירותים שהתחברנו אליהם וכן הלאה, זה לא רק פייסבוק שאשם, זה אנחנו והאופי שלנו (כאן אולי הזמן להודות על השחיקה ההדוניסטית שקיבלנו, שמפסיקה את ההתלהבות מהר מספיק ומרגיעה אותנו, כי בכל רע יש גם טוב).

    וגם אם אתה שם והתחברת לכמה אנשים אף אחד לא מכריח אותך להיות פעיל, כי מותר להיות רשום בפייסבוק ורק לבדוק פעם בשבוע מה חדש.

  • “יידעו עליי כל מיני דברים” – חברים יקרים, צר לי להודיע לכם, אבל אפילו לפני עידן הרשת החברתית ידעו עליכם כל מיני דברים. כבר אז היה את ה”רשומון” הידוע לשמצה שדלף עם מאגר הנתונים של כולנו, שכולל מידע הרבה יותר אישי מזה של הפייסבוק. ותודה לאל, (ולכל מיני אנשים נוספים), יש לנו בחירה מה אנחנו מעלים – איזה תמונות, ואיזה תיוגים ואיזה תגובות, ואת מי אנחנו מאשרים כחברים, וגם מי יכול לצפות בזה ולא חייבים לשפוך את כל המידע ולחלוק הכל עם כל העולם אם אנחנו לא רוצים.

    יש המון אנשים בפייסבוק שרשומים (וגם שיש להם תמונה, כי אם אתם כבר שם תעשו טובה ותשימו תמונה), ולא באמת נכנסים יותר מדי, סוג של “הרוב הדומם”.

    ואם כבר, אני באמת לא מאמינה בלכתוב סטטוס על כל דבר שאתה עושה, ולא רק בגלל הפרטיות  (כי בואו נודה באמת, לרוב החברים שלכם לא ממש אכפת שכרגע נכנסתם לקניון, ושעוד שתי דקות אתם הולכים לאכול ארוחת ערב. רבאק, תסננו לנו קצת!).

ויש גם הטוענים כי הלייק מוזיל את ה”אהבה”, וכי אנחנו לא קובעים כלום אלא רק כלי משחק קטנים, ושלא חשבנו שככה זה ייראה. מצטערת, אני לא קונה את זה, אנחנו שם כי אנחנו רוצים וכי אנשים אחרים שאנחנו אוהבים נמצאים שם וחולקים איתנו דברים שמעניינים אותנו, וכי מאוד נוח וקל להיות שם ולהתעדכן וכן גם “לאהוב”.  

ועוד פוסטי פייסבוק:
הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)
פייסבוק – הסרט
דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה גם לעולם לא אבין)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גבוה יותר חכם יותר חזק יותר

האם מי ככל שאתה חכם גם תגיע רחוק יותר? האם ככל שאתה גבוה יותר תהיה שחקן כדורסל יותר טוב?
איפה בעצם טמונה היכולת שלנו להצליח? מסתבר שזה לא רק בגנים, כמו שקל לראות באחד הפוסט הקודמים (שבו יש את הדוגמא על כריס לאנגן, בעל IQ של 195(!), וב-30% יותר חכם מאיינשטיין! ולמרות שהוא אחד האנשים החכמים בעולם הוא הגיע לשום דבר בערך).

גלאדוול (שכולם כבר יודעים כמה אני אוהבת אותו) בספרו אאוטליירס מספר כמה וכמה סיפורים כאלה. בדיוק כמו שהעץ הכי גבוה ביער, שמרשים בגובהו מול כל האחרים, לא רק זכה לגנים משובחים, אלא גם זכה למזל שלא יבוא אף אחד ויכרות אותו, ולא יבוא אף שפן ויכרסם את שורשיו, כך הסביבה עשויה להשפיע מעבר לנתונים הבסיסיים שטבועים בגנים שלנו.

מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להבהיר שלא כל מי שיותר מוצלח פוטנציאלית, גם יותר מצליח.  

טרמן והילדים המבריקים
טרמן, פרופסור לפסיכולוגיה בסטנפורד וממציא מבחן ה-IQ, החליט בשנת 1921, להקדיש את חייו למחקר למחוננים, ולגלות את היהלומים הלא-מלוטשים כבר בגיל צעיר. אחת הסיבות שהוא החליט לעשות זאת, היתה גילוי של פסנתרן מוכשר עם IQ של 140, שעבד בחיי היומיום כ… שרת!
אז הוא התחיל לחפש גאונים נוספים, ומצא ילדונת בת 19 חודשים שידעה את האלפבית, וילדה בת 4 שקראה את דיקנס ושייקספיר.
וכדי למצוא את הילדים הללו בצורה מסודרת יותר, הוא סינן בתחילה על פי המלצות בתי הספר היסודיים, ואחר כך ערך סדרות של מבחני אינטלגנציה שהלכו וצמצמו את כמות הילדים עד שהגיע למספר הילדים הרצוי, כ-1500 ילדים בעלי IQ בין 140 ל-200.
בכל שארית חייו, הוא עקב אחרי הילדים הללו, הם נבחנו ונמדדו, וכל פרט בחייהם תועד – נישואין, מחלות, קידומים בעבודה. הוא האמין באמת ובתמים ש”הילדים שלו” יהיו המובילים בכל התחומים ויקדמו את המדע, האומנות, הממשל והחברה.

כמובן שגם היום הגישה שלו למחוננים קיימת, כיתות מחוננים בבתי ספר, קידום באוניברסיטאות וגם בחברות הייטק מובילות, מתוך האמונה שאלו בעלי ה-IQ הגבוה ביותר הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר.

אז קודם כל זה נכון, לפחות באופן חלקי – מישהו עם IQ של 170 חושב הרבה יותר טוב ומהר ממישהו בעל IQ של 70, וכך הדבר גם לגבי אחד עם IQ של 100 לעומת אחר עם IQ של 130, אבל… למישהו בעל IQ של 130 יש את אותו סיכוי לזכות בפרס נובל כמו למישהו אחר בעל IQ של 180. כי ברגע שה-IQ מספיק גבוה, יש כבר פרמטרים אחרים שמשנים. כי יש מעין סף כזה, שמעליו אתה כבר “מספיק חכם”, ובעצם הסף הזה מחלק רק לשתי קבוצות – “חכמים מספיק” ו”לא חכמים מספיק”.

וזו היתה הטעות של טרמן, הוא התאהב בעובדה שהילדים שלו הם חוד החנית של האינטלגנציה, באחוזון התשעים ותשעה של האחוזון התשעים ותשעה – מבלי להבין עד כמה זה כבר לא משנה. כשהילדים התבגרו, אפשר היה להבחין בטעות הזו באופן ברור – כי אמנם הרבה מהם גדלו והצליחו יפה, אבל רק מעטים היו דמויות מוכרות וידועות ומובילות בתחומן. ולא היה אף זוכה אחד בפרס נובל מבין הילדים של טרמן, ומצד שני היו כמה זוכי פרס נובל שנבחנו על  ידי טרמן – ונדחו.
כי אינטלגנציה והישגים נעלים רחוקים מלהיות בעלי קורלציה מושלמת.

אוניברסיטת מישיגן, בדקה לפני כמה שנים, כיצד בוגרי בית הספר למשפטים מבני המיעוטים מצליחים בעולם האמיתי, כמה כסף הם מרוויחים, כמה רחוק במקצוע הם הגיעו, כל היבט רלוונטי נבחן. הם הופתעו מהתוצאות, כי למרות שכסטודנטים בני המיעוטים קיבלו ציונים נמוכים יותר מהסטודנטים הלבנים, הם הצליחו בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו הלבנים. כי הם היו “חכמים מספיק” כדי להצליח – מעל הסף המפריד הזה שהזכרתי, שמחלק בין ה”חכמים” ל”לא חכמים” בתחום המשפטים (אז גם האקדמיה וציוניה מסתבר, אינם מדד מספיק טוב, כמו מבחן ה-IQ, אלא רק עד לנקודה מסויימת שמעליה אין טעם עוד לציונים).

בדיוק כך גם הגובה בכדורסל, מנקודה מסויימת הגובה כבר לא משנה, כי מישהו בגובה 2.08 מ’ לא יהיה באופן אוטומטי יותר טוב ממישהו בגובה 2.02 מ’. הוא רק צריך להיות מספיק גבוה ולעבור את הסף.

אז מה עוד משפיע?
פוטנציאל זה בהחלט חשוב, אבל זה לא מספיק. מה עוד משפיע על היכולת להצליח?
הנה כמה מהדברים שמשפיעים בנוסף (ואפשר לומר שזה רק טיזינג קטן לכמה פוסטים עתידיים):

  • המעמד הסוציו אקונומי ממנו אתה מגיע, שמשפיע על החינוך שקיבלת – פוסט אחד הוקדש לנושא הזה
  • טיימינג – מתי נולדת – באיזו שנה נולדת ולפעמים אפילו באיזה חודש נולדת, יכול להשפיע לך על הגורל משמעותית.
  • אה, ויש עוד דבר אחד שמשפיע – עבודה קשה, כי מחקרים אמפיריים מראים שצריך עשרת אלפים(!) שעות של השקעה כדי להיות ממש ממש טוב במשהו.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)

כבר סיכמנו שיש לנו בעיות שקשורות למין בתת המודע שלנו ושאנחנו מקשרים הרבה יותר טוב גברים עם קריירה (או מדעים מדוייקים) ונשים עם בית (או מדעי הרוח), בצדק או שלא בצדק. שאלה מעניינת היא האם זה באמת משפיע עלינו (אם יש לכם ספק, אז משפיע גם משפיע) ואם יש לנו מה לעשות בנדון (מתברר שיש).

אז שוב, בבלינק הנפלא של גלאדוול המבריק, ישנו פרק שעוסק בנושא, ומספר איך לפעמים עניינים נפתרים בדרך מקרה. הפרק מספר על עולם המוסיקה הקלאסית, שם כולנו יודעים – האוזן קובעת. ואוזנו של מומחה מזהה נגנים טובים גם בחדרים בבית מלון, ברחוב, כמו גם באולמות הקונצרטים הטובים. שום דבר לא יבלבל את האוזן המיומנת מלהבחין בין נגינה משובחת מעשה ידי אמן, לבין נגינה טובה פחות. האמנם?!

נגנית טרומבון בשם אבי קונאנט, זכתה להיבחן לתזמורת הפילהרמונית של מינכן. במקריות מדהימה, ונדירה מאוד, מכיוון שאחד הנבחנים היה בנו של אחד הנגנים, נערך המבחן מאחורי מסך סגור, כך שהבוחנים לא יכלו לראות את הנבחנים כלל. הבוחנים כל כך התלהבו מנגינתה של הגברת עד כדי כך ששחררו את כל הנבחנים שאחריה לביתם מבלי לשמוע אותם כלל, אך כשקראו ל”אדון המוכשר” להציג את עצמו, לתדמהתם של הבוחנים ההמומים התברר שזוהי גברת.
יש לציין שההתלהבות הראשונית והאובייקטיבית שלהם כמובן לא מנעה מהם להעביר אותה אחר כך מסכת ייסורים של שנים, הרי טרומבון זה כלי של גברים, לא?! מילא, שאשה תנגן בכינור, את כלי הנשיפה הרציניים יש להשאיר לאנשים המתאימים לכך! אז נתנו לה לנגן רק טרומבון שני, והיא עברה בתי משפט וגם רופאים שיוכיחו שריאותיה לא פחות חזקות מאלו של גברים, ובדיקות דם שיוכיחו את כמות החמצן בדמה, בקיצור, תלאות וחתחתים לא חסרו לבחורה המוכשרת ורק אחרי שמונה שנים היא קודמה לטרומבון ראשון, וכמובן שגם אז סירבו לשלם לה את הסכום ששילמו לגבר במעמדה. 

רק כדי לחזק את זה גלאדוול מוסיף ומספר על בחורה שניגנה בקרן יער, בחורה זעירה במידותיה, רזונת בגובה מטר וחצי שמנגנת בכלי גברי להחריד. יש שיאמרו שהיא יכולה לנשוף כך שבית יקרוס, לחלוטין ההיפך מהרושם הראשוני שהיא יוצרת. כשהגברת הזו נבחנה, ואחרי שהבוחנים התלהבו מאוד, המסך נפתח – ולא רק שהם גילו שהיא גברת ולא אדון, לא רק שגילו את מידותיה הזעירות, השיא היה שהם גילו שהיא בעצם כבר עובדת בתזמורת שלהם, והם פשוט לא שמעו נכונה את קולה עד לאותו מסך סגור.

אז לשמחת כולנו, עם השנים הגיעה המהפכה גם לעולם המוסיקאים, ומכיוון שאפליה כנראה לא חסרה שם (לא רק לנשים, אלא גם העדפת מקורבים) יחד עם הדרישות להטבות שונות הגיעה גם הדרישה למסד את תהליך האודישן. ואז הגיעו המסכים הסגורים, חלוקת מספרים לנבחנים במקום שמות, ואם הנבחן השתעל, או שמעו את עקביה של הנבחנת – הם קיבלו מספר חדש, כדי שלא תוכל להיות אפליה על רקע כזה או אחר.
ומאז יש לציין, במפתיע או שלא במפתיע, מספר הנשים שמנגנות בתזמורות עלה פלאים, בעשרות אחוזים. במוסיקה לפחות צריך רק את האוזניים, כי מתברר שאפשר “להקשיב” גם עם העיניים, המטעות.

אז לפעמים גם כשנדמה לנו שזה לא משפיע עלינו, ושאנחנו מספיק מקצועיים כדי ש”שטות כזו” לא תטה אותנו לכאן או לכאן, כדאי שנזכור גם את הסיפור הזה. ובתחום המוסיקה לפחות מצאו לזה פתרון, בתחומים אחרים – זה כנראה הרבה יותר קשה.

(זה בעצם אחד הלקחים הכי חשובים של בלינק, לדעת מתי להיזהר מתת המודע ומתחושות הבטן שלנו, כי לפעמים הם גם מוטעים ומטעים אותנו, לצד הידיעה של מתי כן להשתמש בהם כי לפעמים הם חזקים ונכונים וטובים).


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?

מישהו פה מאמין שזה אפשרי? שירים את ידו. הרי אם זה היה אפשרי היינו משתמשים בזה, נכון?  היינו שומעים על זה לפחות, לא? יש הרי הרבה מחשבונים של התאמה (לפי שמות, קבלה, מזלות וכו’) שאף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בהם (אם כי מישהו בטוח נכנס רק כדי לבדוק ליתר בטחון :))

בבלינק הנפלא של גלאדוול מסופר על הנושא הזה, ומתברר שאפשר גם אפשר לחזות הצלחת קשר בהצלחה די גדולה ואפילו בכלום-זמן. באוניברסיטת וושינגטון ישנה “מעבדת אהבה” של פסיכולוג בשם ג’ון גוטמן, אל המעבדה מגיע הזוג המאושר (או הלא כל כך מאושר). הזוג נכנס לחדר קטן ומחברים כל אחד מהם לאלקטרודות וסנסורים, שבודקים את פעימות הלב, רמת ההזעה ואפילו טמפרטורת העור. מתחת לכסאות מחוברים סנסורים כדי למדוד את תנודותיהם בכסא. והכי הכי חשוב – ישנן שתי מצלמות וידאו שמכוונות אליהם, כדי להקליט כל מה שאמר ועשה כל אחד מהם. הם נשארים שם 15 דקות בלבד, לבדם(!) ודנים בכל נושא שמתחשק להם שקשור לזוגיות שלהם שעורר ויכוח ביניהם. (כן, כן, הם לא דנים בזוגיות שלהם, אלא במשהו אחר בחיים שהם לא לגמרי מסכימים עליו, בספר למשל מתואר דיון בין שני בני זוג על הכלבה שלהם, אבל תקציר זה תקציר אז אני משמיטה את החלק הזה).

האם אפשר לחזות מהקלטה של 15 דקות של שיחה בין בני זוג האם היחסים בין בני זוג בריאים או לא-בריאים? ההימור הסביר והשפוי הוא שלא, 15 דקות הרי הן לא הרבה זמן, ונושא כמו כלבה נניח הוא לא הכל במערכת יחסים, כי הרי במערכת יחסים יש ילדים, ועבודות וחמים וחמות, וסקס ומיליון דברים אחרים. ולכולם הרי לפעמים טוב יחד ולפעמים רע, אז איך משיחה של 15 דקות אפשר לדעת בעצם? כדי להכיר זוג הרי צריך שבועות או חודשים, כדי לראות אותם בכל מיני מצבים, לא?! הם רק משוחחים ביניהם, אפילו לא החליפו איתם מילה, לא שאלו אותם שאלה אחת, אז איך?

ג’ון גוטמן (ובעתיד תראו שלא רק הוא) הוכיח שלא תמיד צריך המון זמן ומידע כדי לחזות את העתיד. גוטמן הגיע לדיוק של 90 אחוזים אם הזוג יושב ומשוחח רק רבע שעה, ומעל 95 אחוזים אם הזוג משוחח שעה שלמה. ומתברר שאפילו בצפייה בשלוש דקות בלבד(!) אפשר לדעת באחוזים די גבוהים (מעל 70 אחוזים) אם הם יישארו נשואים ב-15 שנה הקרובות, ואם לא, אז מי מהם ייזום את הגירושין!

איך הוא עושה את זה?

נתחיל בדרך המסובכת:
לגוטמן  יש שיטת קידוד שבה 20 קטגוריות שונות שמתאימות לרגשות שזוג יכול להביע במהלך שיחה – גועל, חיבה, זלזול, אמפתיה, כעס, התגוננות, התבייכנות, עצבות, התקפה, חסימת הצד השני, נייטרליות ועוד. את כל אלו אפשר לזהות בהבעות הפנים ותנועות הגוף וכמובן התוכן של השיחה. אז שיחה של 15 דקות מיתרגמת לבערך 800 מספרים כאלו, ועם שקלול של הסנסורים האחרים ובשימוש בנוסחא שמשקללת את הכל הוא מגיע לחיזוי הנכון. מדהים!

לדוגמא, בשיחה פשוטה כמו של הזוג עם הכלבה, הבחור מתגלה כמאוד מתגונן והבחורה כמאוד מזלזלת, לא תמצאו את זה במילים שהם אמרו, אבל כששומעים את הטון ורואים את התנועות לפעמים דברים נראים אחרת. לא בדברים הגדולים בוחנים קשר בין בני זוג כי אם בדברים הקטנים, שם באמת נמצאים הפרמטרים החשובים.

מה שבעצם נבחן הוא הרגשות החיוביים לעומת השליליים, היחס ביניהם כשהיחסים בין בני הזוג טובים אמור להיות לפחות חמישה לאחד. גוטמן מתבונן בכמעין גרף של עליות וירידות, הוא עוקב אחר הרגשות החיוביים והשליליים, ובדרך כלל כשמתחילים לרדת למטה, לכיוון הרגש השלילי, תשעים וארבעה אחוזים מהזוגות ימשיכו לרדת למטה. הם מגיעים למגמה שלילית ולא מסוגלים לתקן אותה, ומכאן הדרך לגירושין סלולה.

אז אולי כל אחד יכול לעשות את זה?

גוטמן נתן לפסיכולוגים ויועצי זוגיות, חוקרי זוגיות, וסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, וגם לנשואים טריים, גרושים טריים ואנשים שנשואים באושר לאורך זמן לצפות בקלטות ולהחליט מי מהזוגות יתגרש ומי יישאר נשוי באושר. והם, הגיעו רק למעט מעל 50 אחוזי הצלחה, שזה פשוט קצת יותר טוב מאשר להטיל מטבע מה יקרה עם כל זוג וזוג. גם גלאדוול עצמו שצפה ב-10 קלטות שחצי מהם התגרשו וחצי מהם נשארו נשואים באושר הצליח לקלוע רק בחמישים אחוזים מהמקרים.
האמת, זה די טבעי שהם לא הצליחו באופן מיוחד, הקושי להבחין בפרטים הנכונים נובע מהכמות המהממת של מידע שנמצאת בשיחה בין שני אנשים, לסנן רק את אלו הנדרשים זה לא קל ודורש מומחיות.

אבל גוטמן עצמו בעצם בכלל לא זקוק למשוואה הזו, הוא יכול בשניות לחתוך את גורלה של קלטת מסויימת, זה נקרא thin slicing, וזו היכולת של התת מודע שלנו למצוא פטרנים בסיטואציות והתנהגות על בסיס התנסות צרה מאוד. יש לנו את זה בכל מיני תחומים בחיים, וזה חלק מהתת-מודע המופלא שלנו.
הוא יכול לזהות זאת אפילו כשהוא שומע כבדרך אגב שיחה של זוג במסעדה, כי לא באמת צריך לשים לב לכל הפרטים, וכאן אנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו בכל זאת (בלי משוואות ובלי סנסורים) – הוא שם לב במיוחד לארבעה דברים: התגוננות, תוקפנות, ביקורת וזלזול. והכי חשוב מכולם הוא הזלזול, זה הסימן הכי גדול שהזוגיות נתונה בבעייה. ביקורתיות היא גם מאוד בעייתית אבל יכולה להיות בגובה העיניים, זלזול מטרתו ליצור היררכיה ולהנמיך את הצד השני וזו בעייה קשה הרבה יותר.
נשים יותר נוטות לביקורתיות וגברים יותר לאגרסיביות ותוקפנות, אבל בזלזול אין עדיפות למין אחד על משנהו.

במאמר אחר של גוטמן, מתואר מחקר שבו ביקש מזוגות שיספרו את סיפורם מהיכרותם ועד להווה, ואת הפילוסופיה שלהם לגבי חיי נישואין. הוא ניתח זאת שוב תוך התייחסות לשלילי וחיובי, אפשר לראות שזוגות שמצבם לא הכי טוב זוכרים יותר את הדברים השליליים (ובאופן כללי הזכרון שלנו די פועל ככה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)  כמו כן אחוז המתגרשים הגבוה ביותר הם אנשים שביקורתיים מאוד כלפי הצד השני, מפוקחים מאשליות לגבי נישואין ומאמינים שאתגרי הנישואין הם מעל למה שבכוחם לפתור.

אז מסתבר שאפשר לחזות הרבה יותר מהר ממה שחושבים אם נישואין יצליחו או לא. מצד שני, לא בטוח שהייתם הולכים עם אהוב ליבכם לבדוק את זה דבר ראשון מחר בבוקר 😉

פה תוכלו למצוא פרק מספרו של גוטמן על העקרונות שגורמים לנישואין לעבוד.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

פייסבוק – הסרט

אז כמו כולם הלכתי לראות את הסרט של פייסבוק, מן הסתם אם צריך לראות אז רואים. אני חייבת לומר שציפיתי להרבה יותר, הרבה יותר. אז הסרט חביב בעיניי ולא יותר. מצד שני, כנראה סרט חובה לאנשי מדעי המחשב בפרט והייטק בכלל, לחננות במובן הרחב (לחנונים ש”היפה והחנון” נראה להם חובה, בטח ובטח כדאי ללכת לסרט שבו מזכירים את המילה אימקס), אך הסרט מעניין גם לקהל הרחב יותר.
יש טענות שרק 40% מהמוצג בו התרחש באמת, אבל ממתי זה הפריע למישהו ללכת לסרט?!

אז הסרט עוסק בצוקרברג, שהוא חננת-על ודי אוטיסט, אאוטסיידר שלא יכול להתקבל לאף מועדון בהרווארד, אבל שיודע לתכנת בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, גם אם מעירים אותו מהשינה באמצע הלילה. הוא אמנם יהודי, אבל לעובדה שהוא דחוי אין שום קשר להיותו יהודי, אלא רק להיותו איש אנטי-חברתי למהדרין עם אפס כישורים חברתיים.
צוקרברג מתחיל מיצירת אתר שנקרא פייסמאש שבו מדרגים בחורות אחת מול השנייה (כמו הוט אור נוט, מה שכמובן העלה את חמתן של הבחורות וגם את חמתה של הרווארד לאחר שזה גרם לנפילת השרת שם). לאחר מכן הוא גונב רעיון של זוג תאומים חתיכים מהרווארד, שדומה להפליא לרעיון של פייסבוק, מרים אותו בשבוע (למרות שבצורה לא ברורה הוא עולה רק אחרי חודש וחצי), תוקע סכין בגב לחברו הטוב ביותר שהשקיע בפייסבוק מכספו, והולך (שולל?) אחרי גאון אינטרנטי שובה לב שבסוף מאכזב אותו.

כל זה קורה כשפייסבוק הולכת ומתעצמת והופכת למשהו בגודל של אחת המדינות הגדולות בעולם.

הסצינה הכי מומצאת בעיניי היא זו שבה נערכים מבחני קבלה למתכנת בפייסבוק, שם יושבים להם האקרים מול שולחן עגול עם לאפטופים והמבחן הוא לפרוץ לאיפשהו (עד כאן כל הגיוני), ואז הם אמורים לשתות שוט על כל עשר שורות קוד שהם כותבים, לשתות שוט על כל טעות, לשתות שוט כל שלוש דקות, ולשתות באופן כללי. אני מניחה שרוב החננות שבינינו יודעים שלשתות זה לא בדיוק מה שעושים רוב המתכנתים שהמחשב ושורות הקוד מהווים אחוז ניכר מהחיים שלהם (וכך לא מהימנה גם הסצינה שבה רואים שהמקרר של צוקרברג מלא אך ורק בפחיות בירה, יותר סביר מקרר מלא משקה דנונה). אבל זה מצטלם יפה ומשעשע, אז כנראה לאף אחד לא אכפת.

ולדמויות, שהן המעניינות בעיניי יותר מכל העלילה כולה: (ומי שלא מבין את הצבעים שלמטה יכול למצוא את המילון כאן)

צוקרברג – כמו שאפשר היה לצפות הוא כחול למהדרין, איש טכנולוגיה חסר כל רגישות, אפילו מינימלית (אמרתי כבר אפס כישורים חברתיים). הוא לא עושה שום דבר שם מתוך רוע, רק מתוך חוסר הרגישות הטבעי כל כך אצלו, אטום לחלוטין, או במילים אחרות האיש פשוט אוטיסט. הוא חנון בכל רמ”ח איבריו שיכול לשבת מול בחורה ולומר לה: “את לא צריכה ללכת ללמוד עכשיו, את הרי לומדת באוניברסיטת בוסטון”, והאמת שלומר זו לא המילה הנכונה יותר נכון להפטיר זאת בבוז, ששוב אינו נובע מרוע רק מתוך החוכמה שלו וכי ככה הוא רואה את העולם. ובדיוק בגלל זה הוא יכול להעלות רעיון כמו להשוות בחורות לבהמות בלי לחשוב פעמיים אפילו.
הוא לא יוצא באמת מהחדר שלו, הוא כותב בלוג באונליין ולא חוסך את מחשבותיו שם (גם אלו שעדיף לנצור בלב למשך חיים שלמים), הוא לא מסוגל להקשיב, לא לנהל שיחה של יותר מדקה, ובטח ובטח לא רואה אף מסיבה מהמסיבות של המועדונים בהרווארד (שהוא כה שואף להתקבל אליהם) במו עיניו.
אז כן, הוא אמנם בפועל גנב בעצם רעיון של אנשים אחרים, אבל זה לא חדש בעולם שלנו.
בסרט, מהירות הדיבור שלו צפויה לדעתי לפחות לכניסה לספר השיאים של גינס, אבל מתברר שבמציאות הוא מדבר הרבה יותר לאט מזה. (וממתי סרטים נאמנים למציאות בכלל?)

ווארדו – החבר החביב והירוק של צוקרברג, שבעצם הוא לא חבר, כי לצוקרברג אין חברים, הוא הרי בכלל לא יודע מה זה. אדוארדו אמנם הוא מותק של בנאדם, אבל זה עוד לא הביא אף אחד רחוק. הוא לא בעל כשרון, לא בעל חשיבה יצירתית ולא שובה לב, ומן הסתם הוא לא האדם הנכון לקדם את פייסבוק. אז נכון שלא יפה לדפוק אנשים רק בגלל שהם נחמדים ותו לא, אבל נחמד כבר אמרנו היא לא המילה הנכונה לתאר את צוקרברג.

שון פרקר – שולל או לא שולל זו השאלה?
אז לא שולל, כי אז פרקר הוא צהוב מדהים – הוא שובה לב, מוכשר מאוד, יצירתי ומעניין, הוא מרתק ואיש שיחה שאין כמותו עם נטוורקינג מטורף ויכולת מדהימה לסחוף אנשים אחריו. הוא הקים את נאפסטר, ויש לו חלק גדול בפייסבוק שאנחנו מכירים היום כי הוא פתח את הדלת להשקעה וגם חשף את פייסבוק לעולם הגדול (או את העולם הגדול לפייסבוק). חוץ מזה הוא גם ג’סטין טימברלייק (ולא, שון פרקר האמיתי לא נראה בכלל כמו טימברלייק).
אז למה כן שולל? כי כל זה טוב ויפה אבל לא מחזיק מים לאורך זמן.
האמת שלדעתי, הוא הדמות הכי מעציבה שם, נשארים עם תחושת החמצה לגביו, פשוט חבל, כי אם לשני אלו שלעיל אין תקווה פשוט, אז במקרה שלו, הוא, עם כל המושלמות שלו, הורס את הכל בשתי ידיו, פשוט מחרב כל טוב שעשה בשל ההרס העצמי שחזק אצלו יותר מכל המוצלחות גם יחד. כנראה ככה אפשר להרוס – בשילוב של מחלת רדיפה, הרבה סמים וסקס עם קטינות.

האמת שזה משעשע, שהאיש שאין לו חברים הוא שיצר את הרשת הכי גדולה של חברים שראינו אי פעם. אם אתה לא יכול להתקבל לאף אחד מהמועדונים כנראה אתה מקים מועדון משלך כדי שכל השאר יצטרפו אליו אח”כ, אז מה אם הוא וירטואלי, העיקר שכולם שם.

אז הסרט לא שינה את היחס שלי לפייסבוק, ויום אחרי הסרט נכנסתי אליו בדיוק כמו ביום שלפני. פייסבוק לדעתי הוא כלי נהדר (גם אם לא הכל בו מובן לי), אבל הוא רק כלי, לא העולם האמיתי.

והנה הטריילר החביב עליי:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5BpvUY8Mgeg&fs=1&hl=en_US]


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

ומספר הקסם הוא 150

אנחנו אנושיים, ובין היתר זה אומר שאנחנו מסוגלים לקלוט כמות מוגבלת של מידע בבת אחת. ברגע שאנחנו עוברים את החסם אנחנו פשוט מוצפים ומפסיקים לקלוט. ישנה מכסה אינטלקטואלית – המכסה שקובעת את היכולת שלנו לעבד מידע גולמי. כמובן שיש גם מכסה רגשית שמעבר לה אנחנו לא מסוגלים להכיל.
המכסה הזו נכונה לכמות הצלילים השונים שאנחנו יכולים להבדיל ביניהם, כמות הטעמים שאנחנו מסוגלים להבדיל ביניהם (תחשבו על לטעום 20 סוגים של אייס-טי, באמת היינו מסוגלים להפריד ביניהם רק על פי הטעם? אפילו בין קולה לפפסי רוב האנשים באמת לא מסוגלים להבדיל), וגם בכמות האנשים שאנחנו יכולים להיות קרובים אליהם.

מלקולם גלאדוול מספר על כך בספר “The Tipping Point” ובגלל שזה החלק בספר שאני הכי מעריכה (על אף הערכתי העצומה לגלאדוול, יש לו באמת שני ספרים נפלאים וזה לדעתי לא אחד מהם).
חשבו לרגע על האנשים שמותם יותיר אתכם באמת שבורים, תגיעו ככל הנראה ל-12 שמות, זאת לפחות התשובה הממוצעת שאנשים נותנים לשאלה הזאת. הקבוצה של האנשים הללו נקראת קבוצת הסימפטיה שלנו. אלו האנשים שאנחנו מקדישים להם את תשומת הלב שלנו – בטלפון, באופן אישי או במחשבה ודאגה להם. אם יש לך פי שניים מזה – האם אתה באמת אפשר להיות קרוב כל כך לכולם? או לזכור בדיוק מה כל אחד מהם סיפר לך? כדי להיות החבר הכי טוב של מישהו דרושה השקעה של זמן וכמובן בנוסף גם אנרגיה רגשית. לדאוג למישהו זה מתיש ביותר. ולפי מחקרים מעל ל-15 אנשים אנחנו מתחילים להיות מועמסים.

מספר הקסם – 150!

אבל מה שהכי הרשים אותי הוא המספר 150, מסתבר שאנשים בממוצע מסוגלים לפתח קשר אמיתי עם קבוצה של עד 150 אנשים. רק אז הם מסוגלים להכיר ולהבין אחד את השני, ואת האינטראקציות בינך לבין אחרים ובין אחרים לבין עצמם. זו המכסה הסוציאלית של האדם.

אבל למה? מאיפה המספר הזה 150?

רוב האבולוציה התפתחה בקבוצות קטנות, פנים אל פנים. האדם התרגל להיקשר ולפתח תחושות חזקות לכמות קטנה של אנשים. המספר הזה קיבל אסמכתא לאחר מחקר בקהילות קטנות שחיות בכפרים ברחבי העולם , וגם מארגונים צבאיים.
האמת שהיום, בעידן הפייסבוק, הפלאפונים והאימיילים הרבה יותר קל לשמור על קשר עם המון אנשים, וכמעט בטוח שלאף אחד אין רק 150 חברים בפייסבוק שלו. אבל עדיין, זה המספר. בערך זה גודל הקבוצה של האנשים שלא תרגיש נבוך להצטרף אליהם למשקה ללא הזמנה אם נתקלת בהם במקרה יושבים באיזשהו פאב.

ומה הסיבה מאחורי המספר?

לרב-יונקים – קופים, שימפנזים, בבונים וגם האדם – יש את המוח הגדול ביותר בין היונקים. וחשוב מכך, יש חלק ספיציפי במוח שנועד לאנשים ולקופים אחרים – הנאוקורטרס – הוא נועד להסקת מסקנות – והוא ענק אצלנו ביחס ליונקים אחרים . האנתרופולוג דובנר טוען כי זה קשור לגודל הקבוצה. מתברר שככל שהאיזור הזה גדול יותר – כך גדל גם הממוצע של גודל הקבוצה בה חי רב-היונק. פשוט דרוש איזור גדול יותר כדי להבין את הקשרים בין החברים השונים בקבוצה. כי עליך להכיר את הדינמיקה האישית בקבוצה, האישיות של כל אחד מחבריה, לדעת מה יגרום לאנשים להיות שמחים, לנהל את הזמן שלך ואת תשומת הלב שלך וכן הלאה.
בקבוצה של 5 יש רק 10 קשרים לעקוב אחריהם, ברגע שיש 20 חברים בקבוצה עליך כבר להבין 190 קשרים של שניים 19 שלך עם אחרים ו-171 של זוגות אחרים ביניהם .

אנשים הם אלו חיים בקבוצות הגדולות ביותר, ומנהלים את החיים הסוציאלים בקבוצות הגדולות ביותר, בגלל שאיזור הנאוקורטקס במוח שלנו הוא הגדול ביותר.

ויש לזה ביסוס מדעי

דובנר אפילו פיתח משוואה שעובדת לרוב רב-היונקים שמבוססת על היחס של גודל הנאוקורטקס לגודל המוח כולו ואצל אנשים התוצאה היא 147.8 – שזה בערך 150.
ולכן 150 הוא המספר לגודל הקבוצה שאיתה אנשים יכולים לנהל מערכת סוציאלית שבה אנחנו יכולים להבין מי האנשים וכיצד הם מתקשרים אלינו. זה הגודל כדי לעבוד כיחידה מתפקדת. כמובן שאפשר לגדול מעבר לזה, אבל נכנסות היררכיות וכללים ורגולציה כדי לשמור על לויאליות ואחדות. ועד הגודל הזה יש קשר בינאישי בין אדם לאדם ועם קבוצות גדולות יותר זה פשוט בלתי אפשרי, אנשים הופכים לזרים.

ומה אפשר לעשות עם זה?

ברור שאי אפשר להגביל כל קבוצה שהיא ל-150 איש, ועוד יותר ברור שאף אחד מאיתנו לא מתכוון עכשיו לבחור מי ה-150 שלו ולוותר על השאר. ככל הנראה חברות שהולכות וגדלות יכולות לצמוח טוב יותר אם יתייחסו למספר הזה. כי אפשר להפריד לקבוצות של עד 150 איש באותה קבוצה, באותו בניין וכו’ כדי לשמור על הקבוצה הטובה ביותר. כך גם הסיכוי לעבוד יחד גדל.

בנוסף לדעתי, האמור לעיל מאוד רלוונטי היום למקומות עבודה וקצת פחות רלוונטי לחיים האישיים שלנו, מכיוון שאיננו חיים בקהילות כמו פעם ויש לנו קשרים אישיים עם קבוצות נפרדות של אנשים. וגם זה מסתדר לנו פה עם המתמטיקה :)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו? (פוסט 3)

 והפעם, הגיע הזמן לגעת בשאלות מי מרמה יותר ומתי מרמים יותר. 

חוכמת הבייגל

זהו סיפורו של פול פלדמן שמובא מפריקונומיקס. הסיפור יעזור לנו להבין עוד קצת בענייני רמאות, וגם מי מרמה יותר ומתי. פול פלדמן היה בהשכלתו כלכלן חקלאות, ואף על פי שהיה ראש קבוצת המחקר כונה במסיבות חג המולד “האיש שמביא את הבייגלים”. 

אח”כ הוא התחיל להביא בייגלים באופן קבוע למשרד – סכין למריחה, גבינת שמנת וכמה תריסרים של בייגלים, וכדי להחזיר את ההוצאות הוא הניח סלסלה למזומן ועליה המחיר לתשלום. בכל פעם קיבל כ-95% מהתמורה המבוקשת, והניח שהחסר קשור לחוסר תשומת לב ולא לרמאות

שנים אחר כך הוא החליט להתפטר ולפתוח עסק של בייגלים (לא נעסוק כאן בכך שכל חבריו הכלכלנים חשבו שאיבד את שפיותו, ולמזלו הרב אשתו תמכה בצעד המופרע הזה :)

אז הוא נסע לו ברחבי וושינגטון, וללקוחתיו הביא מוקדם בבוקר, בייגלים, סכין למריחה וגבינת שמנת וגם את סלסלת המזומנים כמובן. הוא חילק בערך 8400 בייגלים ב-140 חברות (ועל הדרך הרוויח את העצמאות והאושר שלו וגם הרוויח לפחות כמו קודם). ובלי להתכוון, וכנראה בגלל שהיה כלכלן וערך רישום מדוייק, יצא לו גם לערוך ניסוי בכלכלה, כי מהתשלום שהגיע הוא יכול היה להסיק בדיוק עד כמה לקוחותיו ישרים. 

כשהתחיל את העסק הוא ציפה ל-95% מהתמורה שביקש, כמו שהיה במקום עבודתו שלו, אבל כמובן שטעה ואחוז המשתמטים מתשלום היה גבוה יותר (במקום עבודתו אנשים הכירו אותו והיה להם יחס חיובי כלפיו, כאן מרבית הלקוחות לא הכירו אותו, מה שמעלה את קלות הגניבה ללא ייסורי מצפון). 

חברה נחשבה “ישרה” אם היו הכנסות של כ-90%, ואחוז החזר של בין 80% ל-90% הוא החשיב “מטריד אך נסבל”. שלא לדבר על כך שבתחילה הוא השאיר סלסלה פתוחה למזומנים אבל גם ממנה נעלמו כספים ובהמשך הוחלפה בקופסת עץ סגורה עם חריץ להכנסת הכסף והיא כבר הוכיחה את עצמה קצת יותר טוב, כי ממנה אי אפשר היה להוציא את הכסף ואת הקופסא בשלמותה גנבו בערך ב-1 ל-7000 מקרים). בתקופת הקופסא הממוצע היה כ-87% של תשלום

אז למידע עצמו: 

איפה מרמים יותר?

במשרדים קטנים גנבו פחות מאשר במשרדים גדולים , הפרש של בערך 3 עד 5 אחוזים. קבוצה קטנה כמעט תמיד שומרת על נורמות חברתיות טוב יותר מאשר קבוצה גדולה, כשהסיבה העיקרית היא פשוט בושה, הפחד להיתפס בקבוצה כזו הוא הרבה יותר גדול.  

מתי מרמים יותר?

מסתבר שכשמזג  האוויר נאה אנשים משלמים יותר, וכשיש רוחות וגשמים ומזג אוויר זועף הם מתפתים לרמות יותר.
בחגים – הגניבות דווקא עולות – בשבוע של חג המולד – גדל אחוז הגניבות ב-2 אחוזים, וכך גם חג הפסחא, ובוולנטיינס דיי. ה-11 בספטמבר למשל עבד באופן הפוך והעלה בכשני אחוזים את התשלום, כנראה גרם להתפרצות של יושר.
ישנם כמה חגים טובים – ה-4 ביולי, לייבור דיי וקולומבוס דיי – גם שם יש עלייה ביושר. 

ומה ההבדל בין החגים? הסוג השני הם חגים לאומיים שמהווים כמעין יום חופש נוסף מהעבודה, בעוד העליונים הם חגים משפחתיים ומלחיצים שבהם לאנשים האהובים יש ציפיות גבוהות ממך. 

ומסתבר שגם חשיכה גורמת לאנשים לרמות יותר, אפלה ותחושה של אנונימיות גורמת לאנשים להתנהג באופן פחות מוסרי. 

מי מרמה יותר? 

פה המסקנה המעניינת מכולם לדעתי – שהגיעה מחברה שמחולקת ל-3 קומות שונות – קומת מנהלים וקומות עובדים – ומסתבר, שבאופן קונסיסטנטי המנהלים גנבו יותר מהעובדים! 

ופלדמן אף הגדיל וחשב שאולי הם לא מרמים רק בגלל תחושת החשיבות וה”מגיע לי” אלא שאולי בדיוק מהסיבה הזו הם הגיעו להיות מנהלים (אבל זה כבר עניין למחקר אחר :) ). 

וכמובן שמחקר כזה אינו דוגמא מובהקת,אז כאן למשל תוכלו למצוא עוד מחקר בנוגע להתנהגות של בעלי הכוח, שדורשים מאחרים להתנהג במוסריות, אבל סלחניים יותר כלפי התנהגותם שלהם. 

לפוסט הראשון בסדרה – רמאים? אנחנו?
ולפוסט השני – רמאים? אנחנו? (פוסט 2) 


 

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו?

אנשים מרמים. זו עובדה. אין פה כנראה אף אחד שלא סחב מסטיק מהמכולת בילדותו או העתיק במבחן לפחות פעם אחת (כמו שגם אני ניסיתי בחוסר כשרון פעם אחת). ומעניין להבין מתי אנשים יבחרו לרמות, מי יבחר לרמות ומתי, וגם עד כמה.

אז בפוסט הזה אספר על סדרת מחקרים שערך דן אריאלי בנושא כדי להבין יותר טוב את העניין (ומי שרוצה להאריך יכול למצוא זאת בספרו “Predictably irrational“). אז הנה תקציר:

הוא לקח סטודנטים מהארוורד (ואח”כ גם מאוניברסיטאות אחרות, שלא תחשבו שרק כאלה מהרווארד הם רמאים) והם התבקשו לענות על 50 שאלות אמריקאיות של ידע כללי ב-15 דקות, ואח”כ להעתיק את התשובות לדף התשובות . על כל תשובה נכונה הם קיבלו 10 סנט.

הקבוצה הראשונה – היא קבוצת הביקורת – התבקשה להגיש הן את הדף הטיוטה והן את דף התשובות. התשובות נבדקו ובתמורה קיבלו את הכסף המגיע להם. כמובן שכאן אין מקום לרמאות. ממוצע התשובות הנכונות היה 32.6.
לקבוצה השנייה – התשובות הנכונות בדף התשובות היו מסומנות באפור, והם התבקשו לסמן את התשובות הלא נכונות בטופס. כמובן שכאן קל לרמות ולסמן את התשובה הנכונה במקום התשובה שענו במקור. על דף התשובות הם כתבו כמה תשובות נכונות היו להם ולפי המספר שכתבו הבוחן נתן להם 10 סנט לכל תשובה נכונה.
הקבוצה השלישית – התבקשה להגיש רק את דף התשובות עם סך התשובות הנכונות – וככה ההוכחות לרמייה בעצם נמחקות.
ואילו הקבוצה הרביעית – התבקשה להשמיד את שני הדפים ורק לומר כמה תשובות נכונות היו להם. בהחלט אפשר לומר שמפתים אותם לרמות.

באילו מהקבוצות לדעתכם הסטודנטים רימו? והאם הם רימו יותר במקרים בהם לא ניתן לוודא שהם מרמים?
אז למרבה ההפתעה, בשלוש הקבוצות בהן ניתן לרמות הממוצע היה בערך 36, כלומר הם רימו בערך ב3.6 שאלות.

אז אנחנו מבינים שהמון אנשים נוטים לרמות כשהם יכולים, אבל רק במעט. וגם במקרים שבהם לא ניתן להתפס אנשים לא מרמים הרבה, רמת הסיכון לא משפיעה ואפילו אם אין סיכוי להיתפס אנחנו לא הופכים לרמאים גדולים שמרמים בפראות.

ומסתבר שעם כסף אנחנו קצת יותר ישרים. למשל, כמעט אף אחד לא מרגיש ייסורי מצפון לקחת עט מהעבודה הביתה, אבל כמעט אף אחד לא ייטול כסף מהקופה הקטנה ויילך לקנות עט כדי שיהיה לו בבית. ומה ההבדל בעצם, כשחושבים על זה הרי זה בערך אותו דבר, לא?

ובאופן דומה – הניח אריאלי פחיות קולה במקררים באוניברסיטת MIT – הפחיות נעלמו אחת אחרי השנייה בקצב. לעומת זאת כשהניח במקררים צלחות מלאות בשטרות של דולר – נשארו כל השטרות על כנם עד אשר הוציא אותם מהמקרר.

אז נחזור לניסוי הקודם – הפעם הסטודנטים לקחו בעצמם מצנצנת מלאה מטבעות את הסכום המגיע להם. והרי עכשיו מעבר לרמאות של מספר התשובות הנכונות הם יכלו פשוט להוציא יותר כסף מהצנצנת. אבל מתברר שהרמאות היתה זהה לקודם. אף אחד לא גנב יותר כסף מהקופה, רק רימו שענו בממוצע 3.6 תשובות נכונות יותר מהאמת.

ואילו בניסוי אחרון – הסטודנטים התבקשו לומר לבוחן כמה תשובות נכונות היו להם, הם קיבלו ממנו אסימון מתאים ואת הכסף קיבלו מקופאי תמורת האסימון.

כאן התוצאות מדהימות בעיניי – הסטודנטים רימו כמעט פי שניים! כלומר, כשלא מעורב כסף באופן ישיר הרבה יותר קל לאנשים לרמות מאשר תמורת המטבעות עצמם.

ויש עוד שאלות – מי מרמה יותר? כיצד אפשר להפחית את הרמאות? מה משפיע עלינו לרמות ומה מונע מאיתנו לעשות זאת?
מבטיחה שאלו ייענו במהרה בפוסטים עתידיים :)

עוד מאריאלי יש ב“מניפולציות? זה לא עובד עליי!”

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

אז מה הצבע שלך? (או: איזה מין טיפוס אתה)

לאנשים שונים יש אופי שונה וחשובים להם דברים שונים. עם אנשים שונים גם כדאי לדבר באופן שונה וחלקנו עושים את זה באופן אינטואיטיבי. בפוסט הזה ננסה דווקא לעשות זאת באופן פורמלי קצת יותר. את העולם אפשר לחלק באופן גס לטיפוסים של אנשים, אבל שנייה לפני שנחלק, אולי כדאי שנשאל את עצמנו:
למה בכלל כדאי לנו לדעת משהו על טיפוסים של אנשים? אז קודם כל, אני בטוחה שדבר ראשון נרצה למפות את עצמנו, איזה מין טיפוס אני? זה הרי טבע האדם. וחשוב מכך, תמיד טוב לדעת כיצד חושבים ומתנהלים אנשים אחרים, וגם כי יהיה לנו הרבה יותר קל לפתור בעיות ולשכנע אנשים אחרים אם נבין כיצד הם חושבים ומה חשוב להם.

אז נחלק את האנשים חלוקה גסה לקטגוריות. יש לנו שני צירים שמאונכים אחד לשני: ציר האסרטיביות וציר הרגישות. רגישות משמעותה הבנת אנשים אחרים וגם התחשבות בהם, התייעצות איתם על מנת לקבל החלטות וכו’. ציר האסרטיביות והשאפתנות מדבר על אמביציה ומעשים על מנת להשיג את מטרותיך.

כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו במערכת הצירים הזו והחלוקה היא לארבעה טיפוסים, כשלכל אחד מהם יש ניתן גם צבע.

אז הנה הם ויזואלית:

אז מיהם הטיפוסים בעצם:

הטיפוס האנליטי (הכחול) – לא רגיש ולא אסרטיבי. זהו טיפוס מסוגר יחסית ושוקל היטב ובזהירות מה צריך לעשות. הוא שקט בדרך כלל ופועל לאט וזקוק לזמן ונתונים כדי להחליט.

הטיפוס החביב (הירוק) – רגיש ולא אסרטיבי. הטיפוס הזה הוא טיפוס שמאוד מנסה לרצות אחרים, מאוד חברותי ונחמד, וגם ותרן מאוד – לעיתים במידה שבה הוא הופך ל”חביב המתוסכל”. (מזה כדאי להיזהר, חביבים מתוסכלים נוטים להתפוצץ בסוף אחרי צבירה מספקת של ויתורים שבעל כורחם למעשה).

הטיפוס המניע-שאפתן (האדום) – מאוד אסרטיבי ולא רגיש. זה הטיפוס שאמביציה מפעילה אותו, הוא רוצה להגיע רחוק ובמקרים קיצוניים יהיה מוכן גם למכור את אמא שלו בכדי להתקדם.

הטיפוס המבטא (צהוב) – גם רגיש וגם אסרטיבי. טיפוס צבעוני ורעשן שמדבר הרבה, אוהב אנשים וגיוון. הטיפוס הזה משלב את הרגישות יחד עם אמביציה ואסרטיביות.

אז מה חשוב לכל אחד מהטיפוסים ואיך בעצם הכי כדאי לדבר איתם?

הטיפוס האנליטי – מה שחשוב לכחולים הוא בטחון. הכחולים צריכים נתונים וזמן, להלחיץ אותם ככל הנראה רק ירע את המצב. אין יותר מדי מה להתעניין בעניינים אישיים שלהם כי הם יכולים לקחת את זה כחדירה לפרטיות. עדיף להתייחס לעניין ולעובדות, לתת להם להתלבט ולא להלחיץ אותם.

הטיפוס החביב – מה שחשוב לירוקים זו אהבה. הירוקים מחפשים אהבה מהזולת. הם ישמחו אם תתעניין מה שלומם ומה שלום בני משפחתם, תתעניין בתחביבים שלהם וכו’. הם מחפשים את הקשר האישי והחם, את הפרגון והתמיכה. הם יוותרו בקלות כמעט על כל דבר, ולאו דווקא כדאי לנצל את זה.

הטיפוס המניע-שאפתן – נקודת המפתח כאן היא שליטה וכבוד. הם רוצים לשלוט במצב ביד רמה, הם מחפשים כבוד, רוצים שתתייעץ איתם ותיתן להם להחליט ולהוביל. אלו הטיפוסים שכדאי לאפשר להם לבחור כדי שירגישו חשובים. הם אנשים של קצב מהיר ואוהבים לנצל את הזמן היטב. איתם כדאי לדבר בצורה קצרה, קונקרטית ולעניין. עובדות והגיון יעבדו הכי טוב איתם.

הטיפוס המבטא – אצל הצהובים זה רק אגו אגו אגו. הם הטיפוסים שיגידו “אני” הכי הרבה פעמים במשפט אחד. הם אוהבים קצב מהיר, מחפשים קשר עין, אוהבים להחליף חוויות, דעות ורעיונות וסתם לפטפט. צהובים אוהבים את התמונה הגדולה ולא את הפרטים הקטנים והשוליים. רוח התחרות והתשוקה עובדות אצלם חזק מאוד.

ברור שהחלוקה כאן גסה וישנן תתי חלוקות שלא אכנס אליהן כאן שמעדנות את החלוקה. ישנם גם מבחנים פשוטים שיעזרו לכם למפות את עצמכם ולראות באמת איפה אתם נמצאים בתוך הצירים, ומי שרוצה מוזמן לבקש אותם :)

יש כמובן גם מודלים של ניהול שמבוססים על החלוקה הזו, וגם מודלים של קונפליקטים ופתרונם (אבל לזה כבר יוקדש פוסט אחר). ומתברר שגם מודל של התאמה לעבודה לפי צבעים.

ולדעתי זה חשוב לכולנו – בכל צבע שלא נהיה – אם נדע להבין את האחר, מה חשוב לו, למה הוא מתנהג בדרך מסויימת וכיצד לגשת אליו נוכל להינות מתקשורת טובה יותר שבעזרתה כולם מרוויחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה