כואב להיות אמא

מי אמר שלא כואב להיות אמא – כל פעם שהילד נופל ונחבל באופן די רציני כואב גם לך, וכשהילד חווה מפח נפש גם את סובלת, כשהוא חולה עם ארבעים חום בכלל הבריאות הנפשית של אמא שלו בסכנה גדולה. אבל מסתבר שלפעמים הכאבים מגיעים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

אז לפני כמה ימים הודיעה לי באופן רשמי הילדונת הקטנה שלי: “אמא, אני רוצה עגילים”. הגיעה עונת העגילים בגן, וכמו כל דבר אחר בגיל ארבע, זה מדבק!
אז כמובן שאמרתי מיד “בסדר, בסדר, מתי שתרצי”, אבל לא חשבתי מיד לשים פעמיי אל הקניון הקרוב ולחורר את הילדה החמודה שלי (שתראה רצינות קודם :)).
ולא שיש לי בעייה עם רוב סוגי הכאבים, כבר לקחתי את הקטנה הזאת למרפאת מטיילים לקבל חיסונים לפני הנסיעה לאפריקה, והיא ילדה אמיצה למהדרין קיבלה את שלוש הזריקות אחת אחרי השנייה מבלי לצייץ אפילו, ורק קפצה מהכסא בשמחה ואמרה “עכשיו אפשר לנסוע לאפריקה”. אבל חורים באוזניים זה כבר עניין אחר, זה ה-ר-ב-ה יותר כואב, הרבה יותר. ורק בגלל שאני אמא שלה אין לי שום יכולת להתחמק מהמעמד הזה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהייתי לוקחת אותה לעשות עגילים על דעת עצמי (לי היה ברור שאין בעייה שתגיע גם לגיל 15 בלי עגילים) אבל יש לה רצונות משלה, ולי אין בעייה ללכת עם זה כל עוד זה הגיוני בעיניי, ובעיקר כל עוד אין לי שום סיבה הגיונית להתנגד.
אחת האמהות בגן (שחוררה את ילדתה הקטנה מרצונה החופשי) סיפרה לי שהיום כבר יש טכנולוגיה מיוחדת ועושים את העגילים באמצעות אקדח חד פעמי, והוא כל כך מיוחד שעושים זאת בשתי האוזניים בבת אחת.

בפרט זכור לי כאירוע טראומטי וכואב במיוחד עניין העגילים, כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות לפעולת החירור הכואבת הזו, יש לציין שאני לא ממש רציתי והובטח לי חזור והבטח ש”זה בכלל לא כואב”. הגענו לחנות, ואז האיש החביב סימן בטוש בלתי כואב בעליל נקודה קטנה על כל אחת מהאוזניים, רק אחר כך הוא הוציא אקדח ענק ומאיים (או משהו שדומה בגודל לרובה ציד כשמשווים אותו לגודל של  ילדה בת שבע) וחורר לי אוזן אחת, טחחח, בחיים אני לא אשכח כמה זה כאב, ובעיקר את העובדה שכעסתי מאוד על כך שאמרו לי שזה לא כואב. אז אחרי בכי, ויציאה מהחנות להירגע, החלטתי לחזור ולחורר גם את השנייה, רק כדי שזה יהיה סימטרי.

אז חלף לו סוף השבוע, וביום ראשון כשאספתי את יולי מהגן היא הכריזה: “אמא, היום את מקיימת את ההבטחה שלך”, איזו הבטחה? לא זכורות לי הבטחות שלא קיימתי. והיא המשיכה: “אמרתי לכולם במפגש שהיום את לוקחת אותי לעשות עגילים”. אוי ווי, סיבכה אותי הילדה, הבטחות הרי צריך לקיים, ואני אמא שלה אצטרך לשאת את המראה של העניין הכואב הזה. אחרי בירור קצר התברר שהיא לגמרי רצינית, אז נסענו לנו לקניון חיפה כדי לחורר אותה. הילדה שלי יודעת יפה מאוד מה היא רוצה ועוד יותר מזה יודעת מצויין לעמוד על שלה, מעניין מאיפה היא למדה את זה 😉

אחרי בחירת החנות המתאימה (והיחידה שבאמת יכולנו לעשות בה חורים באותו רגע), ובחירת עגילים יפים עם הצבע הורוד ההכרחי לכל ילדה בגיל ארבע, אכן הגיע הפחד (ולא רק אצלי). אמרתי ליולי שהיא לא חייבת, ושאפשר לחזור הביתה גם בלי לעשות חורים (וגם לחסוך לי שלוש מאות שקל על הדרך וכאב לב לא קטן). אבל היא, ילדה אמיצה אמיתית, היא החליטה שהיום זה היום, ושלמרות הפחד נעשה את זה.

אז תודה לאל אין יותר אקדחים בגודל של בית, והאקדח הוא בכלל לא אקדח אלא מין פלסטיק קטן שבא יחד עם העגיל והוא סטרילי וחד פעמי. ויותר מעניין, מסתבר שהטכנולוגיה המרשימה של חירור שתי האוזניים בו זמנית, כוללת שני בחורים צעירים שאומרים “אחת, שתיים, שלוש” ומחוררים כל אחד באוזן אחרת כמעט בו זמנית, ממש חזית הטכנולוגיה, איך לא חשבו על זה קודם? :)
אבל לפחות זה מונע מהילדה את ההתלבטות האם לעבור את הכאב באוזן השנייה, כי עוד לפני שמספיקים לעכל שתיהן מחוררות.

ואין כמו גלידה מלג’נדה לשיכוך הכאב, וכמובן מראה גדולה כדי לראות את התוצאה, שמוציאה חיוך גדול מילדה קטנה עם עגילים מנצנצים חדשים באוזניים עם מעט צבע ורוד (הכרחי כבר סיכמנו).

אז עברנו גם את זה. אני מקווה שלא נגיע ליום שבו היא תבקש קעקוע !

וחובה לצרף תמונה של המאושרת עם צמד הרעים החדשים באוזניה:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)

משום מה יש הורים חושבים שזה ממש בסדר לסבן את הילדים שלהם, לרמות אותם בדברים הקטנים, לנפנף אותם כדי שיפסיקו להציק, להבטיח הבטחות סרק ולזרוק מילים באוויר. אם לומר את זה במילים קצת יותר בוטות הרבה הורים פשוט משקרים לילדים שלהם.

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, הייתי אז בת פחות מ-5. אמא שלי הבטיחה שתיקח אותי איתה לעבודה שלה (היום לא ברור לי בכלל למה חשבתי שיהיה מעניין לי שם, אבל אז רציתי, כנראה בעיקר כדי להיות איתה וכדי לא להיות בגן, ובעצם הסיבה לא ממש חשובה כאן), היא אמרה שרק נעבור דרך הגן והיא תיקח אותי איתה, ואז הגענו לגן, והיא פשוט התכוונה להשאיר אותי שם. כשהבנתי את זה נורא כעסתי, בכיתי וצעקתי ובעטתי, ובסוף היא בכל זאת הלכה, השאירה אותי שם. ואמנם נרגעתי אחרי זמן קצר, זה נכון, אבל אין לי ספק שזו לא הדרך לעשות את זה. כי היא הבטיחה לי, ואני האמנתי לה, והיא שברה את המילה שלה שהיתה כל כך חשובה בעיניי.

וכמה פעמים אמהות בסופר או בחנות הצעצועים מבטיחות לילד, נקנה לך את זה אחר-כך או שנקנה למחרת, ובסוף מגיעות לקופה ולא קונות, והימים עוברים והן לא קונות.  והן חושבות שהילד שכח, אבל הרבה פעמים הוא לא. הוא אמנם ילד, אבל הזכרון שלו לא תמיד נדיף. לפעמים זה נשאר לו, לפעמים אפילו לנצח, צרוב לו בזכרון.

אז למה בעצם הורים עושים את זה? למה הם משקרים לילדים שלהם?

אז קודם כל הם חושבים שהם לא מבינים כלום, כי הם הרי ילדים קטנים, אז מה כבר הם מבינים. והם באמת חושבים שזה ממש לא נורא ושעדיף לעשות את זה כרגע, כי זה ירגיע את הילד לאותו רגע וזה מספיק מבחינתם, ההורים קיבלו מה שרצו בדרך הזו, שקט תעשייתי. הם לא באמת חושבים על הילד כשהם עושים את זה, זה חושבים רק על עצמם. והם חושבים שהילדים יישכחו, יישכחו את ההבטחות שלא יקיימו לעולם, ישכחו את העובדה שרימו אותם, יישכחו את תחושת הציפייה הגדולה שהיתה ואת תחושת האכזבה והתסכול. וזה לא נכון, יש ילדים שזוכרים, יש הרבה ילדים שזוכרים.

והרי זה הרבה יותר קל להבטיח (ולשקר) מאשר להגיד “לא, אנחנו לא נקנה את זה”, הרבה יותר פשוט להבטיח שנקנה את זה מחר, ולקוות שהילד ישכח.  הם מנסים לחסוך את העימות, המיותר לדעתם, בדרך לא דרך.

אז יש פה שתי בעיות, האחת שיש ילדים שלא שוכחים, והם נפגעים וכואבים וכועסים על היחס המזלזל הזה. והאמת שלא מגיע לילדים יחס כזה, ילדים הם אנשים קטנים, ורובם מבינים, בעיקר כשמנסים להסביר להם, ולפעמים גם אין ברירה וצריך להציב להם עובדות, הם יקבלו את זה, לא תהיה להם ברירה. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים, צריך לתת להם הרבה יותר קרדיט ולא לזלזל במוחם על אף שהוא די צעיר. האם מישהו מאיתנו היה מעיז לעשות את זה למישהו מבוגר ולחשוב שהוא יישכח את זה מיד או שייסלח על כמובן מאליו? נראה לי שלא.

הבעייה השנייה היא שהילדים האלה לומדים מאיתנו, הילדים האלה מחקים את ההתנהגות שלנו, לומדים איך מתנהל העולם, את זה הם לומדים דרך העיניים שלהם, ומה שהם רואים בבית זה כנראה מה שהם יעשו בעצמם בעתיד, לנו יש השפעה רבה על עיצוב האישיות שלהם. לא היינו רוצים לגדל ילדים לשקרים ולהראות להם שמותר להזיז את האמת קצת הצידה כל פעם שזה יותר נוח. תחשבו כמה זה לא הגיוני, כועסים על הילדים כשהם משקרים, כשבעצם זה מה שהם ראו במו עיניהם בבית.

אנחנו כולנו לכאורה דוגלים כל הזמן בלומר אמת אבל לא באמת תמיד חיים ככה, האחד בפה ואחד בלב הזה ממש לא במקום, אנחנו הדוגמא של הילדים האלה. דוגמא אישית הרבה יותר משמעותית מהצהרות שמתבררות כריקות מתוכן.

אבל הורים לא משקרים רק לילדים שלהם. הם חוטאים בשקרים לבנים הרבה פעמים לאחרים בנוכחות הילדים שלהם ולפעמים אפילו נעזרים בילדים. הם בעצם הרבה פעמים מחנכים את הילדים לדבר שקר. כשהם אומרים להם לומר בטלפון שהם לא נמצאים, או להגיד לשכנה שאמא נחה עכשיו, או שהם רואים את ההורים מתחמקים בשקרים לבנים מארוחה משפחתית שאין להם כוח אליה ועוד כל מיני מהסוג הזה.

ואסיים בציטוט של מנהל בית ספר פרטי שאמר:”הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאוד כדי שילדיהם ילמדו אצלנו יחד עם חשבון וכימיה גם קצת מוסר. ואז, בחופשה, הם לוקחים את ילדם לפארק השעשועים, ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך 5 ש”ח בדמי הכניסה. כדי לחסוך חמישה שקלים הם הורסים חינוך של 15 אלף שקלים”.

הפוסט הזה הוא פוסט שלי שפורסם בדה-מרקר לפני שלוש וחצי שנים כשיולי שלי היתה בת שנה. היום כשהיא בת ארבע וחצי אני יכולה רק להיות גאה ולומר שאני עומדת בדיברתי ומחנכת אותה בדיוק ככה. ואין גאה ממני כשהיא אומרת לי: “אמא, הבטחות צריך לקיים”, כי אכן הבטחות צריך לקיים.
היא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובדרך כלל יודעת להתמודד עם הלא, בעיקר כי היא התרגלה לכך, שיש כן ויש לא, ויש גם משא ומתן באמצע :)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה