טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גבוה יותר חכם יותר חזק יותר

האם מי ככל שאתה חכם גם תגיע רחוק יותר? האם ככל שאתה גבוה יותר תהיה שחקן כדורסל יותר טוב?
איפה בעצם טמונה היכולת שלנו להצליח? מסתבר שזה לא רק בגנים, כמו שקל לראות באחד הפוסט הקודמים (שבו יש את הדוגמא על כריס לאנגן, בעל IQ של 195(!), וב-30% יותר חכם מאיינשטיין! ולמרות שהוא אחד האנשים החכמים בעולם הוא הגיע לשום דבר בערך).

גלאדוול (שכולם כבר יודעים כמה אני אוהבת אותו) בספרו אאוטליירס מספר כמה וכמה סיפורים כאלה. בדיוק כמו שהעץ הכי גבוה ביער, שמרשים בגובהו מול כל האחרים, לא רק זכה לגנים משובחים, אלא גם זכה למזל שלא יבוא אף אחד ויכרות אותו, ולא יבוא אף שפן ויכרסם את שורשיו, כך הסביבה עשויה להשפיע מעבר לנתונים הבסיסיים שטבועים בגנים שלנו.

מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להבהיר שלא כל מי שיותר מוצלח פוטנציאלית, גם יותר מצליח.  

טרמן והילדים המבריקים
טרמן, פרופסור לפסיכולוגיה בסטנפורד וממציא מבחן ה-IQ, החליט בשנת 1921, להקדיש את חייו למחקר למחוננים, ולגלות את היהלומים הלא-מלוטשים כבר בגיל צעיר. אחת הסיבות שהוא החליט לעשות זאת, היתה גילוי של פסנתרן מוכשר עם IQ של 140, שעבד בחיי היומיום כ… שרת!
אז הוא התחיל לחפש גאונים נוספים, ומצא ילדונת בת 19 חודשים שידעה את האלפבית, וילדה בת 4 שקראה את דיקנס ושייקספיר.
וכדי למצוא את הילדים הללו בצורה מסודרת יותר, הוא סינן בתחילה על פי המלצות בתי הספר היסודיים, ואחר כך ערך סדרות של מבחני אינטלגנציה שהלכו וצמצמו את כמות הילדים עד שהגיע למספר הילדים הרצוי, כ-1500 ילדים בעלי IQ בין 140 ל-200.
בכל שארית חייו, הוא עקב אחרי הילדים הללו, הם נבחנו ונמדדו, וכל פרט בחייהם תועד – נישואין, מחלות, קידומים בעבודה. הוא האמין באמת ובתמים ש”הילדים שלו” יהיו המובילים בכל התחומים ויקדמו את המדע, האומנות, הממשל והחברה.

כמובן שגם היום הגישה שלו למחוננים קיימת, כיתות מחוננים בבתי ספר, קידום באוניברסיטאות וגם בחברות הייטק מובילות, מתוך האמונה שאלו בעלי ה-IQ הגבוה ביותר הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר.

אז קודם כל זה נכון, לפחות באופן חלקי – מישהו עם IQ של 170 חושב הרבה יותר טוב ומהר ממישהו בעל IQ של 70, וכך הדבר גם לגבי אחד עם IQ של 100 לעומת אחר עם IQ של 130, אבל… למישהו בעל IQ של 130 יש את אותו סיכוי לזכות בפרס נובל כמו למישהו אחר בעל IQ של 180. כי ברגע שה-IQ מספיק גבוה, יש כבר פרמטרים אחרים שמשנים. כי יש מעין סף כזה, שמעליו אתה כבר “מספיק חכם”, ובעצם הסף הזה מחלק רק לשתי קבוצות – “חכמים מספיק” ו”לא חכמים מספיק”.

וזו היתה הטעות של טרמן, הוא התאהב בעובדה שהילדים שלו הם חוד החנית של האינטלגנציה, באחוזון התשעים ותשעה של האחוזון התשעים ותשעה – מבלי להבין עד כמה זה כבר לא משנה. כשהילדים התבגרו, אפשר היה להבחין בטעות הזו באופן ברור – כי אמנם הרבה מהם גדלו והצליחו יפה, אבל רק מעטים היו דמויות מוכרות וידועות ומובילות בתחומן. ולא היה אף זוכה אחד בפרס נובל מבין הילדים של טרמן, ומצד שני היו כמה זוכי פרס נובל שנבחנו על  ידי טרמן – ונדחו.
כי אינטלגנציה והישגים נעלים רחוקים מלהיות בעלי קורלציה מושלמת.

אוניברסיטת מישיגן, בדקה לפני כמה שנים, כיצד בוגרי בית הספר למשפטים מבני המיעוטים מצליחים בעולם האמיתי, כמה כסף הם מרוויחים, כמה רחוק במקצוע הם הגיעו, כל היבט רלוונטי נבחן. הם הופתעו מהתוצאות, כי למרות שכסטודנטים בני המיעוטים קיבלו ציונים נמוכים יותר מהסטודנטים הלבנים, הם הצליחו בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו הלבנים. כי הם היו “חכמים מספיק” כדי להצליח – מעל הסף המפריד הזה שהזכרתי, שמחלק בין ה”חכמים” ל”לא חכמים” בתחום המשפטים (אז גם האקדמיה וציוניה מסתבר, אינם מדד מספיק טוב, כמו מבחן ה-IQ, אלא רק עד לנקודה מסויימת שמעליה אין טעם עוד לציונים).

בדיוק כך גם הגובה בכדורסל, מנקודה מסויימת הגובה כבר לא משנה, כי מישהו בגובה 2.08 מ’ לא יהיה באופן אוטומטי יותר טוב ממישהו בגובה 2.02 מ’. הוא רק צריך להיות מספיק גבוה ולעבור את הסף.

אז מה עוד משפיע?
פוטנציאל זה בהחלט חשוב, אבל זה לא מספיק. מה עוד משפיע על היכולת להצליח?
הנה כמה מהדברים שמשפיעים בנוסף (ואפשר לומר שזה רק טיזינג קטן לכמה פוסטים עתידיים):

  • המעמד הסוציו אקונומי ממנו אתה מגיע, שמשפיע על החינוך שקיבלת – פוסט אחד הוקדש לנושא הזה
  • טיימינג – מתי נולדת – באיזו שנה נולדת ולפעמים אפילו באיזה חודש נולדת, יכול להשפיע לך על הגורל משמעותית.
  • אה, ויש עוד דבר אחד שמשפיע – עבודה קשה, כי מחקרים אמפיריים מראים שצריך עשרת אלפים(!) שעות של השקעה כדי להיות ממש ממש טוב במשהו.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה