דבר אליי בפרחים

בימים האחרונים נזכרתי עד כמה אני מצויינת ברצח של עציצים, אמנם לא בכוונה תחילה, אבל בהחלט גרימת מוות ברשלנות – אצלי במבוק ההצלחה בשום פנים ואופן לא מצליח ועץ האושר ממש ממש לא מאושר. אם היו שופטים מישהו על דברים כאלה, אני מאמינה שהייתי בהחלט בולטת בתחום. יש לי רק עציץ אחד ששורד כבר ארבע(!) שנים תמימות, אבל רק מהסיבה שהוא לא צריך מים וגם לא אור, וככה אני מענה אותו כבר שנים ואיכשהו הוא מצליח לשרוד למרות שהוא חי אצלי בבית. יש לציין שמדי פעם אני זוכרת להשקות אותו, אבל אז צפויים לו כמה ימים של עדנה (או יותר נכון הטבעה, שיכול להיות שזה גרוע בשבילו באותה מידה), עד שאחזור לסורי.

ולכן נזכרתי בפוסט שלי מדה-מרקר, פוסט הפרחים שלי, והחלטתי להשיב אותו לחיים כאן. אז הנה הוא לפניכם.

פעם חשבתי שלקנות פרחים זה ממש מטופש, וגם בזבוז כסף משווע. לזרוק כמה עשרות שקלים על פרחים, שגם ככה ימותו תוך כמה ימים, נראה לי מיותר לגמרי. למה לשלם על משהו שלא שורד? לא חבל? אני בחורה מעשית ומחושבת, כמעט תמיד מכניסה גם את השיקולים הרציונליים לעניינים, אז גם בעניין הפרחים.

גם אחרי שיולי נולדה וחברים הביאו לי זר פרחים סגול, ענקי ומהמם לא ידעתי להעריך אותו כמו שצריך. הוא תפס מקום בחדר הקטן בבית החולים, ואמנם היה יפה אבל בטח היה יקר להחריד, ובכל מקרה הם מתו כמה ימים אחר-כך. ביקשתי מכל מי ששאל שלא להביא לי פרחים בשום פנים ואופן. הרעיון בהחלט יפה, ואני יכולה להעריך את ההשקעה והאכפתיות, אבל למה לשים את הכסף דווקא בפרחים?

כשעברתי לבית החדש חברה הביאה לי זר חמניות ענקי, ואני – מתנגדת סדרתית לפרחים, אפילו אגרטל לא היה לי כדי להכניס לתוכו את החמניות הצהובות הללו. דחסתי אותן בכוח לתוך כד מים לשתייה שלא הצליח להכיל בתוכו את הפרחים, ואחר-כך בלית ברירה גזרתי בקבוק של מי-עדן עלוב למראה שישמש כאגרטל לעת מצוא.

אני יותר בן-אדם של עציצים. הם עושים טוב וירוק בעיניים. והם דבר ששורד, יחסית לפחות – זה אמנם תלוי בנו, אבל בניגוד לפרחים יש להם לפחות את האופציה לשרוד. אבל אלו חייבים להיות עציצים פשוטים, כאלו שלא צריכים יותר מדי טיפול – לא יותר מדי שמש (כי אין בנמצא) לא יותר מדי פעמים להשקות אותם (פעם בשבוע ככה הכי טוב). כמובן שגם עציצים לא ממש קשה להרוג, ובניגוד לילדים או בעלי חיים הם לא נוטים להתלונן אם מזניחים אותם, רק העלים שלהם צונחים אט אט כלפי מטה כמסכנים, ואחרי יותר מדי זמן גם הם עלולים למות. עציצים יש לי 3 והם דווקא במצב טוב בינתיים.

והכל השתנה בפסח האחרון, קניתי פרחים, שיהיה, לחג. וקניתי אגרטל סבבה שקוף כזה גדול ב-20 ש”ח – שיהיה. הבית החדש הזה שלי הוא בית הייטק אמיתי, מודרני מאוד, כל הקווים נקיים כאלה. אבל החסרון בבית שכזה הוא שהוא נראה יותר מדי דירה לדוגמא, ופחות מדי בית.
והפרחים פשוט עשו את ההבדל. פתאום גיליתי שהם הוסיפו קצת חיים וצבע לבית. עשו לי שמח בלב וחיוך על הפנים. פתאום זה הפך להיות לא רק מבנה אדריכלי נהדר אלא ליותר בית אמיתי. ורק אז נפל לי האסימון. שנים, שנים, שלא הבנתי את הקטע, ופתאום זה הגיע בבת אחת.

מאז כל שבוע אני קונה פרחים. מקדישה 20 עד 40 ש”ח לקניית זר של ורדים בצבע בורדו או כתמתם, או קאלות לבנות (זה אפילו לא כזה יקר מתברר), ולפעמים אני אפילו מתפרעת ממש וקונה שני סוגים. ולעולם כבר לא אומרת לא למי שמציע להביא לי פרחים הביתה. אז אמנם הם עדיין מתים אחרי שבוע, אבל העיקר שהם שורדים את השבוע שלהם, ובינתיים הם עשו את שלהם והוסיפו לי צבע וגם חיוך בכל בוקר שאני יורדת אל המטבח והם מקדמים את פניי, ובשבוע הבא כבר יחליף את מקומם זר משמח אחר. לא להאמין שפעם לא סבלתי פרחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

כואב להיות אמא

מי אמר שלא כואב להיות אמא – כל פעם שהילד נופל ונחבל באופן די רציני כואב גם לך, וכשהילד חווה מפח נפש גם את סובלת, כשהוא חולה עם ארבעים חום בכלל הבריאות הנפשית של אמא שלו בסכנה גדולה. אבל מסתבר שלפעמים הכאבים מגיעים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

אז לפני כמה ימים הודיעה לי באופן רשמי הילדונת הקטנה שלי: “אמא, אני רוצה עגילים”. הגיעה עונת העגילים בגן, וכמו כל דבר אחר בגיל ארבע, זה מדבק!
אז כמובן שאמרתי מיד “בסדר, בסדר, מתי שתרצי”, אבל לא חשבתי מיד לשים פעמיי אל הקניון הקרוב ולחורר את הילדה החמודה שלי (שתראה רצינות קודם :)).
ולא שיש לי בעייה עם רוב סוגי הכאבים, כבר לקחתי את הקטנה הזאת למרפאת מטיילים לקבל חיסונים לפני הנסיעה לאפריקה, והיא ילדה אמיצה למהדרין קיבלה את שלוש הזריקות אחת אחרי השנייה מבלי לצייץ אפילו, ורק קפצה מהכסא בשמחה ואמרה “עכשיו אפשר לנסוע לאפריקה”. אבל חורים באוזניים זה כבר עניין אחר, זה ה-ר-ב-ה יותר כואב, הרבה יותר. ורק בגלל שאני אמא שלה אין לי שום יכולת להתחמק מהמעמד הזה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהייתי לוקחת אותה לעשות עגילים על דעת עצמי (לי היה ברור שאין בעייה שתגיע גם לגיל 15 בלי עגילים) אבל יש לה רצונות משלה, ולי אין בעייה ללכת עם זה כל עוד זה הגיוני בעיניי, ובעיקר כל עוד אין לי שום סיבה הגיונית להתנגד.
אחת האמהות בגן (שחוררה את ילדתה הקטנה מרצונה החופשי) סיפרה לי שהיום כבר יש טכנולוגיה מיוחדת ועושים את העגילים באמצעות אקדח חד פעמי, והוא כל כך מיוחד שעושים זאת בשתי האוזניים בבת אחת.

בפרט זכור לי כאירוע טראומטי וכואב במיוחד עניין העגילים, כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות לפעולת החירור הכואבת הזו, יש לציין שאני לא ממש רציתי והובטח לי חזור והבטח ש”זה בכלל לא כואב”. הגענו לחנות, ואז האיש החביב סימן בטוש בלתי כואב בעליל נקודה קטנה על כל אחת מהאוזניים, רק אחר כך הוא הוציא אקדח ענק ומאיים (או משהו שדומה בגודל לרובה ציד כשמשווים אותו לגודל של  ילדה בת שבע) וחורר לי אוזן אחת, טחחח, בחיים אני לא אשכח כמה זה כאב, ובעיקר את העובדה שכעסתי מאוד על כך שאמרו לי שזה לא כואב. אז אחרי בכי, ויציאה מהחנות להירגע, החלטתי לחזור ולחורר גם את השנייה, רק כדי שזה יהיה סימטרי.

אז חלף לו סוף השבוע, וביום ראשון כשאספתי את יולי מהגן היא הכריזה: “אמא, היום את מקיימת את ההבטחה שלך”, איזו הבטחה? לא זכורות לי הבטחות שלא קיימתי. והיא המשיכה: “אמרתי לכולם במפגש שהיום את לוקחת אותי לעשות עגילים”. אוי ווי, סיבכה אותי הילדה, הבטחות הרי צריך לקיים, ואני אמא שלה אצטרך לשאת את המראה של העניין הכואב הזה. אחרי בירור קצר התברר שהיא לגמרי רצינית, אז נסענו לנו לקניון חיפה כדי לחורר אותה. הילדה שלי יודעת יפה מאוד מה היא רוצה ועוד יותר מזה יודעת מצויין לעמוד על שלה, מעניין מאיפה היא למדה את זה 😉

אחרי בחירת החנות המתאימה (והיחידה שבאמת יכולנו לעשות בה חורים באותו רגע), ובחירת עגילים יפים עם הצבע הורוד ההכרחי לכל ילדה בגיל ארבע, אכן הגיע הפחד (ולא רק אצלי). אמרתי ליולי שהיא לא חייבת, ושאפשר לחזור הביתה גם בלי לעשות חורים (וגם לחסוך לי שלוש מאות שקל על הדרך וכאב לב לא קטן). אבל היא, ילדה אמיצה אמיתית, היא החליטה שהיום זה היום, ושלמרות הפחד נעשה את זה.

אז תודה לאל אין יותר אקדחים בגודל של בית, והאקדח הוא בכלל לא אקדח אלא מין פלסטיק קטן שבא יחד עם העגיל והוא סטרילי וחד פעמי. ויותר מעניין, מסתבר שהטכנולוגיה המרשימה של חירור שתי האוזניים בו זמנית, כוללת שני בחורים צעירים שאומרים “אחת, שתיים, שלוש” ומחוררים כל אחד באוזן אחרת כמעט בו זמנית, ממש חזית הטכנולוגיה, איך לא חשבו על זה קודם? :)
אבל לפחות זה מונע מהילדה את ההתלבטות האם לעבור את הכאב באוזן השנייה, כי עוד לפני שמספיקים לעכל שתיהן מחוררות.

ואין כמו גלידה מלג’נדה לשיכוך הכאב, וכמובן מראה גדולה כדי לראות את התוצאה, שמוציאה חיוך גדול מילדה קטנה עם עגילים מנצנצים חדשים באוזניים עם מעט צבע ורוד (הכרחי כבר סיכמנו).

אז עברנו גם את זה. אני מקווה שלא נגיע ליום שבו היא תבקש קעקוע !

וחובה לצרף תמונה של המאושרת עם צמד הרעים החדשים באוזניה:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)

משום מה יש הורים חושבים שזה ממש בסדר לסבן את הילדים שלהם, לרמות אותם בדברים הקטנים, לנפנף אותם כדי שיפסיקו להציק, להבטיח הבטחות סרק ולזרוק מילים באוויר. אם לומר את זה במילים קצת יותר בוטות הרבה הורים פשוט משקרים לילדים שלהם.

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, הייתי אז בת פחות מ-5. אמא שלי הבטיחה שתיקח אותי איתה לעבודה שלה (היום לא ברור לי בכלל למה חשבתי שיהיה מעניין לי שם, אבל אז רציתי, כנראה בעיקר כדי להיות איתה וכדי לא להיות בגן, ובעצם הסיבה לא ממש חשובה כאן), היא אמרה שרק נעבור דרך הגן והיא תיקח אותי איתה, ואז הגענו לגן, והיא פשוט התכוונה להשאיר אותי שם. כשהבנתי את זה נורא כעסתי, בכיתי וצעקתי ובעטתי, ובסוף היא בכל זאת הלכה, השאירה אותי שם. ואמנם נרגעתי אחרי זמן קצר, זה נכון, אבל אין לי ספק שזו לא הדרך לעשות את זה. כי היא הבטיחה לי, ואני האמנתי לה, והיא שברה את המילה שלה שהיתה כל כך חשובה בעיניי.

וכמה פעמים אמהות בסופר או בחנות הצעצועים מבטיחות לילד, נקנה לך את זה אחר-כך או שנקנה למחרת, ובסוף מגיעות לקופה ולא קונות, והימים עוברים והן לא קונות.  והן חושבות שהילד שכח, אבל הרבה פעמים הוא לא. הוא אמנם ילד, אבל הזכרון שלו לא תמיד נדיף. לפעמים זה נשאר לו, לפעמים אפילו לנצח, צרוב לו בזכרון.

אז למה בעצם הורים עושים את זה? למה הם משקרים לילדים שלהם?

אז קודם כל הם חושבים שהם לא מבינים כלום, כי הם הרי ילדים קטנים, אז מה כבר הם מבינים. והם באמת חושבים שזה ממש לא נורא ושעדיף לעשות את זה כרגע, כי זה ירגיע את הילד לאותו רגע וזה מספיק מבחינתם, ההורים קיבלו מה שרצו בדרך הזו, שקט תעשייתי. הם לא באמת חושבים על הילד כשהם עושים את זה, זה חושבים רק על עצמם. והם חושבים שהילדים יישכחו, יישכחו את ההבטחות שלא יקיימו לעולם, ישכחו את העובדה שרימו אותם, יישכחו את תחושת הציפייה הגדולה שהיתה ואת תחושת האכזבה והתסכול. וזה לא נכון, יש ילדים שזוכרים, יש הרבה ילדים שזוכרים.

והרי זה הרבה יותר קל להבטיח (ולשקר) מאשר להגיד “לא, אנחנו לא נקנה את זה”, הרבה יותר פשוט להבטיח שנקנה את זה מחר, ולקוות שהילד ישכח.  הם מנסים לחסוך את העימות, המיותר לדעתם, בדרך לא דרך.

אז יש פה שתי בעיות, האחת שיש ילדים שלא שוכחים, והם נפגעים וכואבים וכועסים על היחס המזלזל הזה. והאמת שלא מגיע לילדים יחס כזה, ילדים הם אנשים קטנים, ורובם מבינים, בעיקר כשמנסים להסביר להם, ולפעמים גם אין ברירה וצריך להציב להם עובדות, הם יקבלו את זה, לא תהיה להם ברירה. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים, צריך לתת להם הרבה יותר קרדיט ולא לזלזל במוחם על אף שהוא די צעיר. האם מישהו מאיתנו היה מעיז לעשות את זה למישהו מבוגר ולחשוב שהוא יישכח את זה מיד או שייסלח על כמובן מאליו? נראה לי שלא.

הבעייה השנייה היא שהילדים האלה לומדים מאיתנו, הילדים האלה מחקים את ההתנהגות שלנו, לומדים איך מתנהל העולם, את זה הם לומדים דרך העיניים שלהם, ומה שהם רואים בבית זה כנראה מה שהם יעשו בעצמם בעתיד, לנו יש השפעה רבה על עיצוב האישיות שלהם. לא היינו רוצים לגדל ילדים לשקרים ולהראות להם שמותר להזיז את האמת קצת הצידה כל פעם שזה יותר נוח. תחשבו כמה זה לא הגיוני, כועסים על הילדים כשהם משקרים, כשבעצם זה מה שהם ראו במו עיניהם בבית.

אנחנו כולנו לכאורה דוגלים כל הזמן בלומר אמת אבל לא באמת תמיד חיים ככה, האחד בפה ואחד בלב הזה ממש לא במקום, אנחנו הדוגמא של הילדים האלה. דוגמא אישית הרבה יותר משמעותית מהצהרות שמתבררות כריקות מתוכן.

אבל הורים לא משקרים רק לילדים שלהם. הם חוטאים בשקרים לבנים הרבה פעמים לאחרים בנוכחות הילדים שלהם ולפעמים אפילו נעזרים בילדים. הם בעצם הרבה פעמים מחנכים את הילדים לדבר שקר. כשהם אומרים להם לומר בטלפון שהם לא נמצאים, או להגיד לשכנה שאמא נחה עכשיו, או שהם רואים את ההורים מתחמקים בשקרים לבנים מארוחה משפחתית שאין להם כוח אליה ועוד כל מיני מהסוג הזה.

ואסיים בציטוט של מנהל בית ספר פרטי שאמר:”הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאוד כדי שילדיהם ילמדו אצלנו יחד עם חשבון וכימיה גם קצת מוסר. ואז, בחופשה, הם לוקחים את ילדם לפארק השעשועים, ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך 5 ש”ח בדמי הכניסה. כדי לחסוך חמישה שקלים הם הורסים חינוך של 15 אלף שקלים”.

הפוסט הזה הוא פוסט שלי שפורסם בדה-מרקר לפני שלוש וחצי שנים כשיולי שלי היתה בת שנה. היום כשהיא בת ארבע וחצי אני יכולה רק להיות גאה ולומר שאני עומדת בדיברתי ומחנכת אותה בדיוק ככה. ואין גאה ממני כשהיא אומרת לי: “אמא, הבטחות צריך לקיים”, כי אכן הבטחות צריך לקיים.
היא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובדרך כלל יודעת להתמודד עם הלא, בעיקר כי היא התרגלה לכך, שיש כן ויש לא, ויש גם משא ומתן באמצע :)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

תוכן עניינים (או: וואלה, מפה)

כמו בבלוג הקודם הוספתי תוכן עניינים לבלוג שלי, פשוט כי ככה יותר קל להתמצא מה קורה פה ולמצוא משהו. חילקתי לפי נושאים כדי להקל כמה שרק אפשר.

בנוסף שמתי שתי כוכביות (**) ליד פוסטים שאני אוהבת, מנצלת את ההזדמנות להמליץ לכל המעוניין

על חינוך ילדים
כואב להיות אמא
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) **
לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)
מחנכים את הילדים לנדיבות? או להיות פראיירים? **
דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת **
על אנשים
טיימינג – התזמון הנכון
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר
גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)
חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?
מה לנשים ולאפליית נשים (או: כולנו שוביניסטיים)
מניפולציות? זה לא עובד עליי!
לחשוב מהבטן? יש דבר כזה?
אז מה הצבע שלך? (או: איזה מין טיפוס אתה)
רמאים? אנחנו?
רמאים? אנחנו? (פוסט מס’ 2)
רמאים? אנחנו? (פוסט 3)
ומספר הקסם הוא 150
דייטולוגיה
פשוט תגיד לה
הגיגים
דבר אליי בפרחים
פייסבוק – המתנגדים

הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)
פייסבוק – הסרט
דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה גם לעולם לא אבין)
מי בעד למכור איברים?
שריפה
לחץ כאן כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה הקודם (מומלץ בחום בעיניי, ואישי הרבה יותר)


שריפה

יום חמישי, צהריים. מהחלון בעבודה רואים פטריית עשן לבנה גדולה, יפה כל כך. כמו של פיצוץ גרעיני, כמו צמר גפן מתוק כמעט. זה לא יכול להיות כתוצאה משריפה, העשן לבן מדי, הענן יפה מדי.
ובכל זאת שריפה…

יום חמישי, ערב. אני חוזרת מהעבודה, נוסעת לתוך ענן עשן גדול, עשן כבד שאופף אותנו. חוזרים הביתה.
הרגשה מטורפת, מי נוסע מרצונו לאמצע ענן של עשן?! לאט לאט כבר לא רואים את ענן העשן, אנחנו ממש בתוכו, בלב ליבו.
יולי נרדמה על הספה, אני במחשב, רגועה (עדיין).
כולם סביבי מתחילים להילחץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל. איתנה בדעתי להישאר עדיין. בודקת עם השכנים, הם רק סגרו את כל החלונות, גם הם נשארים.
אחרי מספיק טלפונים והמון הודעות בפייסבוק גם אני מתחילה קצת להילחץ, אולי לא באמת כדאי להישאר פה? הרי זה לא אומץ גדול להישאר, חבל שיפנו אותנו הלומות עשן באמצע הלילה, לא מקבלים תעודת גבורה על טיפשות. גם השכנים מתחילים לארוז, להתכונן ליציאה.
והאמת, בדרך כלל אין לי בעייה לבלות סופש שלם מחוץ לבית, אבל כשאין לך ברירה זה שונה, כי מצב הרוח פשוט אחר. מהגרים מכורח.

אני יוצאת, עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעתלית, ריח חזק של מדורה, כאילו כל המקום בוער. באמת לא רעיון טוב להישאר.
מתקדמת לכביש החוף – קיר של אש נצפה מליד הבית שלי, קיר ארוך גבוה ועצום של אש מעל ההר היפה הזה. מגן המשחקים בעתלית יש תצפית נהדרת על האש היפיפיה הזו, יפיפיה וכל כך הרסנית בו זמנית.
מתלבטת אם לצלם, אבל לא, המראה הזה קשה מדי, אין לי שום חשק לצלם את זה.
אבל יותר מהאש השורפת הזו מחממים לי את הלב החברים שלי, גם אלה שבבוסטון דואגים.
בכביש החוף עוברים ששה או שבעה אמבולנסים ושתי ניידות משטרה – מפנים גופות כנראה, הלב כואב. עשרות אנשים שאיבדו את החיים שלהם, עשרות של אחרים איבדו את הבתים שלהם.
רעננה, תל אביב, עוד תל אביב, רמת גן – והאמת אני רוצה סתם הביתה, לשגרה רגועה, לשתות קפה על המרפסת.

סופ”ש – כל התחנות משדרות דיווחים סותרים, אפילו אותה תחנה משדרת דיווחים סותרים, אני כבר הפסקתי להאמין למה שאומרים. למה אין “קו חם” (ובמקרה הזה קו חם מאוד) שאומר איפה מותר להיות, ואיזה כבישים פתוחים או סגורים.

יום שבת, צהריים, בדרך הביתה, אני נוסעת לתוך ענן ענק של עשן, שוב.
חוזרת הביתה, ותחושה קשה אופפת אותי, ככה תמיד אומרים אבל ככה זה מרגיש.
מתקדמת עוד קצת – מטוסים חגים בשמים, עשרה או עשרים מטוסים בדקה.
נכנסת הביתה, ריח של ל”ג בעומר מקדם את פניי, ייקח שבועות אולי להיפטר ממנו, אצור בספות, בכריות, בחדרי השינה. כאילו המדורה בתוך הבית הפרטי שלי.
רעש המטוסים לא נותן לי לשכוח מה קורה בחוץ. אין רגע של שקט. לריח העשן מתחילה להתרגל.
מטוסים חגים ליד חלוני, מעל הבית, מימין ומשמאל, כבר אי אפשר לספור אותם. יוצאת מהבית ומטוס לבן ענק מקדם את פניי חולף מעל לראשי ונעלם מעל הגג של הבית הסמוך. המטוסים פה נושקים לגגות, חולפים במרחק קטן מעל לבתים ללא הרף.
נלך לישון בבית אחר גם הלילה, לא לוקחים סיכונים עם ילדים קטנים.

ככה נשמע ונראה הבית שלי בשעות האחרונות:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת?

כמו כל אמא לילדה בת 4 יצא לי לראות בערך את כל סרטי דיסני שקיימים, הם יפים, מרשימים, כיפים ומלאים בשירים נפלאים. אבל לפתע, כשהתחלתי לראות בעין קצת יותר בקורתית את המסופר שם, הגעתי למסקנה שלא פלא שבעיקר בנות (אבל גם בנים) מפתחים תפיסת זוגיות לא בדיוק טובה ונכונה, מסרטי דיסני אבל כמובן לא רק, מעוד הרבה דברים אחרים משודרים ומסופרים.

הוא חתיך – כדאי להתחתן איתו!

אז הדבר הכי בעייתי בדיסני – הבחורה רואה בחור חתיך, היא רק מסתכלת עליו וכבר מתה להתחתן איתו. עוד לא החליפו ביניהם אפילו מילה או שתיים, וכבר היא מוכנה לעזוב הכל ולהתחתן.

הדוגמא הכי קיצונית היא אריאל מבת הים הקטנה. היא רואה את אריק, הנסיך החתיך בספינה שלו ומתלהבת. עד פה הכל בסדר, קרה לכולנו ועוד יקרה, טבעי לגמרי.
הספינה טובעת, אריאל מגיעה עם אריק מחוסר ההכרה אל חוף מבטחים, ומיד היא סובבת סביבו ושרה לו “מה לא אתן כדי להיות איתך”, ממשיכה ב”למענך אוותר על הכל” ומסיימת ב- “אהיה שלך לעולם”. יקירתי, הרי אפילו לא החלפת מילה עם הבחור, והוא בכלל עוד לא יודע שאת קיימת – נכון הוא חתיך, נכון הוא נסיך, אבל אולי לא תסתדרי איתו, אולי הוא סתם מניאק, ואולי הוא ממש לא ברמת האינטלגנציה שלך ואי אפשר לפתח איתו שיחה בכלל.

מילא אם היא סתם היתה אומרת את כל זה. כמובן, שההקצנה ממשיכה, אריאל הולכת למכשפת הים המרושעת ובאמת עושה, וכדי לקבל רגליים ואת נסיך החלומות שלה (ואלו באמת רק חלומות בשלב הזה) היא מוכנה לוותר על קולה וגם לעזוב את משפחתה ולהישאר לגמרי לבדה על פני האדמה (היא הרי אמרה שתיתן הכל, לא?). אז נכון שצריך לקחת סיכונים, אבל מי אמר שזה לא סיכון קצת גדול מדי ופשוט מיותר?

והבחור – היא יפיפיה מהממת, להתחתן איתה?

אוקיי, אז אפשר לשאול – מה אם זה היה הבחור שמתנהג ככה, האם זה בסדר? התשובה היא ברור שלא! (מן הסתם). וגם כאן דיסני מספקים לנו דוגמא מהאגדות בדמות הנסיך פיליפ מהיפיפיה הנרדמת. פיליפ פוגש את אורורה (ככה קוראים לה, גם אני לא ידעתי את זה עד לפני שנתיים), הוא רוקד איתה ריקוד אחד ביער (ומחשיב גם את זה ש”נפגשנו אי פעם בחלום”), וכבר חוזר הביתה ומודיע לאביו – מצאתי את זו שאתחתן איתה! הוא מוכן לוותר אפילו על הכתר והממלכה בשבילה ואפילו לא יודע איך קוראים לה!!!

וגם כאן – היא יפה, חתיכה, יודעת לרקוד, אבל לא דיברת איתה בכלל, להתחתן?! השתגעו לגמרי.

ועוד דוגמא קלאסית שאין צורך להרחיב בעניינה היא סינדרלה. רקדתם, נהנתם, מגניב – תיפגשו שוב, אני הכי בעד. אבל הנסיך – אחרי שהיפיפיה נעלמה לו – מתכוון להתחתן(!) עם כל מי שהנעל תתאים לה (אפילו אם היא לא תהיה הבחורה היפיפיה שאיתה רקד באותו ערב).

ובחזרה אל השפיות?

ואז מגיעים לקצת יותר נורמליות שבחבורה, כי גם בדיסני לא כל הבנות רצות להתחתן עם הנסיך יפה התואר רק בגלל שהוא חתיך ונסיך.
יסמין מאלאדין היא בחורה לעניין, היא לא מעוניינת להתחתן עם כל הנסיכים השחצנים והריקניים שמגיעים אליה, בכלל כבר יש לה אנטי עוד לפני שהם מניחים את כף רגלם בארמונה. היא רוצה לבחור את זה שתתחתן איתו, ללא ספק בחורה מודרנית.

ואז היא פוגשת את אלאדין כנסיך (אחרי שכבר הכירה אותו מהשוק) ועם הבחור בעל לב הזהב והאופי הטוב היא רוצה להתחתן. אבל…. וכאן יש אבל גדול, הבחור מתגלה כשקרן פתולוגי, ואם בסרט הראשון עדיין יש לנו ספקות, אז בסרט השני והשלישי הספקות ללא ספק נעלמים.

אז לצערנו, גם כאן הבחורה אינה בדיוק בוחרת במי שהיינו רוצים שהבת שלנו תבחר. (לפחות אריק הוא בחור נעים הליכות ומותק, למרות הנמהרות המיותרת של אריאל).

המושלמת שבחבורה

בכל זאת, צריך לבחור את הבחורה המושלמת בסוף. ואם לא ניחשתם עד כה – זו בל מהיפה והחיה. בל היא עוף מוזר בכפר שלה, היא קוראת, היא חולמת, ואביה מדען שנחשב מטורף בעצמו. גסטון, החתיך, החזק (והמגעיל) רוצה להתחתן איתה, והיא מסרבת בתוקף. ונצטט את מילותיה שלה:

לא לחיים כאלה אתפלל
אני שואפת לחיים של טעם
מלאי עניין והרפתקאה
ויהיה זה די נחמד
אם אפגוש את האחד
שיחדיו נוכל לחיות לעד

בסוף כידוע, היא בוחרת בחיה (שבמקרה גם הופך לנסיך יפה תואר), בגלל האופי וטוב הלב שלו.
ותודה לאל על בל!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מניפולציות? זה לא עובד עליי!

כולנו היינו רוצים להאמין שלא בקלות אנחנו ניתנים להשפעה ע” י מניפולציות. אנחנו הרי חזקים וחכמים. אנחנו קמים בבוקר ומרגישים שאנחנו מחליטים את ההחלטות שלנו בעצמנו, שאנחנו שולטים בחיינו, ושאף אחד לא יכול לעבוד עלינו! 

מסתבר שאנחנו טועים! ובגדול!

כדי להבין עד כמה אנחנו טועים אתן דוגמא מהספר “בלינק” של גלאדוול, שעוסקת במרגרינה דווקא.

שנים היתה בעייה קשה במכירת מרגרינה, פשוט לא הצליחו לשווק אותה. ואז יום אחד החליטו לעשות מעשה – לצבוע את המרגרינה הלבנה בצבע מאכל צהוב כדי שתהיה צהובה ויפה כמו חמאה, את העטיפה הפשוטה והלבנה החליפו בעטיפה מוזהבת ומהודרת והדפיסו עליה את השם המלכותי “Imperial Margarine”. אני מדגישה כאן שבטעם לא נגעו ולו נגיעה קלה, אותו הטעם הישן בדיוק.
אז לקחו אותה אל הסופרמרקטים, ודיילות חביבות עם חמאה ועם המרגרינה החדשה הגישו לקונים טעימות של חמאה ומרגרינה על קרקרים. התגובות היו מדהימות, מרבית הקונים טענו שהמרגרינה החדשה טעימה ממש כמו חמאה והמכירות נסקו פלאים. מוזר, לא?

אם היו שואלים אותך מה יקרה אם רק יצבעו את המרגרינה ויחליפו את העטיפה והשם – האם אתה תושפע על ידי טריקים זולים שכאלה, תשנה את  בחירתך ותקנה מעכשיו מרגרינה? הרי כולנו היינו אומרים שבשום פנים ואופן לא. לא ייתכן שיעבדו עלינו בצורה כל כך זולה. אנחנו הרי לא נתונים למניפולציות :)

מתברר שדברים מאוד משונים עובדים עלינו בני האדם – צורת הבקבוק של הויסקי תשפיע עלינו אם לקנות סוג כזה או אחר, ויש אפילו אנשים שתפקידם לסדר את המדפים בסופר תוך חשיבה מעמיקה מתוך ידע כיצד להשפיע עליכם מה לקנות.

טוב, אבל בקניית מרגרינה או אפילו וויסקי אולי זה לא באמת משנה, אך מה בדברים החשובים באמת?

אז נחזור לתרומת איברים. זה כנראה כן משנה לנו, זה נושא כל כך חשוב שבו בטוח לא נהיה נתונים למניפולציות כלשהן. ואולי כן?

אז כאן דן אריאלי בא לעזרנו. בהרצאה נהדרת בטד וגם בספרו “Predictabiliy Irrational” הוא מבהיר שקל מאוד להחליט בשבילנו, בלי שנרגיש בכלל. ישנן ארצות אירופאיות כמו שוודיה, פולין, צרפת, בלגיה ואוסטריה שבהן כמעט 100% מצטרפים לתוכנית תרומת האיברים. לעומת ארצות אירופאיות אחרות כמו גרמניה, אנגליה, הולנד ודנמרק שם אחוז המצטרפים לתוכנית הוא נמוך מאוד ועומד על פחות מ- 20%.

אז למה השוני הגדול הזה? הרי המדינות הללו קרובות מאוד אחת לשנייה, הן מבחינת מרחק גיאוגרפי והן מבחינה תרבותית. מה בעצם ההבדל?
בטח תופתעו, אבל מסתבר שכל ההבדל נעוץ בברירת המחדל. בארצות בעלות אחוז המצטרפים הנמוך כתוב בטופס המקוון של רשיון הנהיגה: “סמן בתיבת הסימון אם הינך מעוניין להצטרף לתוכנית תרומת האיברים”. אנשים לא לוחצים ולכן לא מצטרפים. ואילו בארצות בעלות אחוז המצטרפים הגבוה כתוב: “סמן בתיבת הסימון באם אינך מעוניין להשתתף בתוכנית תרומת האיברים”, גם במקרה זה אנשים לא לוחצים ועכשיו הם דווקא כן מצטרפים. משעשע?! אולי דווקא מטריד. מאוד.

אז בפעם הבאה כשתקבלו החלטה (או כשלא תקבלו ותשאירו את ברירת המחדל), רק כדאי שתזכרו עד כמה אנחנו נתונים למניפולציות. וכן גם עליכם יכולים להפעיל אותן בקלי קלות.

ולמי שלא מכיר את TED – ממליצה בחום להכיר, לחקור ולחפש, לשמוע ולראות. מתישהו בהמשך אפרסם את ההרצאות האהובות עליי משם.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

יולי המהממת שלי

עזרו ליולי ולשאר ילדי גן לוטוס מיקנעם לזכות בכרטיסים ל”מותק של פסטיבל”
כדי לעזור לנו לזכות, היכנסו ללינק הבא והצביעו ליולי:
 
לוחצים עם הלינק הזה ועושים “אטנדינג”:
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=450328636555&set=o.174001965947493&notif_t=photo_comment#!/event.php?eid=174001965947493
 
ואח”כ לייק מתחת לתמונה של יולי:
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=450328636555&set=o.174001965947493&notif_t=like
תודה רבה על שיתוף הפעולה :)