פשוט תגיד לה

הלוואי שהייתי מבינה אתכם הגברים, הלוואי. ברמת העקרון אני מבינה גברים יותר טוב מנשים, אבל בתחום הדייטינג נפלאה מבינתי ההתנהגות של רובם. ולראייה, אתמול נפתח אצל אחד מחבריי בפייסבוק הדיון הבא:

מקרה היפותטי – אתה יוצא עם מישהי לדייט, היה נחמד אבל אתה מחליט לא להמשיך איתה הלאה,
איך לסגור את זה יפה בהתחשב בזה שהיא גרה ממש קרוב אליך ויש סיכוי לא רע שתפגשו ברחוב?

 

ההצעות מהבנים זרמו כמים – החל מלעבור לתימן וכלה באתרי אינטרנט כאלו ואחרים ש”ירמזו” לבחורה שהוא זורק אותה ועוד כמה הצעות גיקיות שלא אצטט פה מפחד להבהיל את מי שקורא. כמובן שהיו גם הצעות משעשעות כמו ללכת עם כובע ושפם מלאכותי, או לגדל אחד אמיתי, או להגיד לה שיש לו עגבת.
אז אני הצעתי שפשוט יגיד לה. פשוט ככה, זה לא אמור להיות כזה מסובך.

התגובה של אחד המשתתפים בדיון היתה:

נכון פשוט תגיד לה! ואז תיקח את בוני הכלב המדבר ולולי ברווז המשאלות ותעלו על שטיח הקסמים בדרך לארץ הפנטזיות! איזה כיף בעולם החלומות!

 

אבל מה כבר יקרה אם תגיד לה?מה היא כבר תעשה? היא תנשך אותך באוזן? (אני מהמרת שאם תמשיך לצאת איתה הסיכוי גדול יותר שהיא תנשך אותך באוזן באיזשהו שלב :)) היא תאיים בהתאבדות? היא תטריד אותך לנצח נצחים? (אם זה סוג הבחורה גם ככה צפויה לך הטרדה לנצח, בעיקר אם לא תתקשר), היא תלכלך עליך בפני כל החברות שלה? (סיכוי טוב יותר שזה יקרה אם לא תתקשר או תשלח מסר כלשהו באופן אחר).

ומה יקרה אם לא תגיד לה? תעבור כל פעם למדרכה בצד השני, תנעץ עיניים באדמה עד שהיא תעבור (ותצטער שלא אמרת, כי יכולת לחסוך את אי הנעימות). או אולי פשוט תמשיך לצאת איתה? (עוד יש סיכוי שתזדקנו יחד :))

אם כן תגיד לה (או תסמס את זה לצורך העניין) תחסוך ממנה את אי הנעימות של לחכות לטלפון ממך (וכן, אם היה דייט נחמד סביר להניח שהיא מחכה לטלפון כזה), גם תוכל לפחות למלמל שלום כשתתקלו אחד בשני ברחוב ובנוסף היא לא תתהה לאן התאיידת לך פתאום (ומאיפה צצו יכולות ההתאיידות המרשימות הללו). בטח ובטח שאם מדובר ביותר מדייט אחד או במערכת יחסים שלמה.

נכתבים אחר כך ספרים כמו “גברים אוהבים ביצ’יות” ולחליפין “He’s just not that into you” – ספרים שלמים של איך לעשות הצגות לצד השני, וספרים שלמים אחרים כדי להבין מה אומרות ההצגות של הצד השני. כאילו לא יותר פשוט להיות אנחנו עצמנו ופשוט להגיד מה אנחנו רוצים.

אז חבר טוב שלי הסביר לי – כנראה שבנים חושבים שאם הם יתעלמו מהבעייה היא פשוט תעלם מעצמה.
וגם שלא נעים להתקשר כי חס וחסה עוד יש סיכוי שתגלה שהבחורה לא לקחה את זה כזה קשה (מכה קשה לאגו הגברי) ואם כן לקחה את זה קשה אז פגעת בה וזה גם לא נעים. אני אגלה לך סוד, גם אם לא תתקשר יש סיכוי שהיא תיפגע ולדעתי האישית זה אפילו עוד יותר לא נעים.

לא יותר פשוט להגיד את האמת ? אולי בפעם הראשונה והשנייה זה מפחיד, מבטיחה לכם שמהפעם השלישית יש סיכוי לא רע שתסיימו חברים טובים את השיחה הזאת. כמו בכל דבר Practice Makes Perfect :)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

אז מה הצבע שלך? (או: איזה מין טיפוס אתה)

לאנשים שונים יש אופי שונה וחשובים להם דברים שונים. עם אנשים שונים גם כדאי לדבר באופן שונה וחלקנו עושים את זה באופן אינטואיטיבי. בפוסט הזה ננסה דווקא לעשות זאת באופן פורמלי קצת יותר. את העולם אפשר לחלק באופן גס לטיפוסים של אנשים, אבל שנייה לפני שנחלק, אולי כדאי שנשאל את עצמנו:
למה בכלל כדאי לנו לדעת משהו על טיפוסים של אנשים? אז קודם כל, אני בטוחה שדבר ראשון נרצה למפות את עצמנו, איזה מין טיפוס אני? זה הרי טבע האדם. וחשוב מכך, תמיד טוב לדעת כיצד חושבים ומתנהלים אנשים אחרים, וגם כי יהיה לנו הרבה יותר קל לפתור בעיות ולשכנע אנשים אחרים אם נבין כיצד הם חושבים ומה חשוב להם.

אז נחלק את האנשים חלוקה גסה לקטגוריות. יש לנו שני צירים שמאונכים אחד לשני: ציר האסרטיביות וציר הרגישות. רגישות משמעותה הבנת אנשים אחרים וגם התחשבות בהם, התייעצות איתם על מנת לקבל החלטות וכו’. ציר האסרטיביות והשאפתנות מדבר על אמביציה ומעשים על מנת להשיג את מטרותיך.

כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו במערכת הצירים הזו והחלוקה היא לארבעה טיפוסים, כשלכל אחד מהם יש ניתן גם צבע.

אז הנה הם ויזואלית:

אז מיהם הטיפוסים בעצם:

הטיפוס האנליטי (הכחול) – לא רגיש ולא אסרטיבי. זהו טיפוס מסוגר יחסית ושוקל היטב ובזהירות מה צריך לעשות. הוא שקט בדרך כלל ופועל לאט וזקוק לזמן ונתונים כדי להחליט.

הטיפוס החביב (הירוק) – רגיש ולא אסרטיבי. הטיפוס הזה הוא טיפוס שמאוד מנסה לרצות אחרים, מאוד חברותי ונחמד, וגם ותרן מאוד – לעיתים במידה שבה הוא הופך ל”חביב המתוסכל”. (מזה כדאי להיזהר, חביבים מתוסכלים נוטים להתפוצץ בסוף אחרי צבירה מספקת של ויתורים שבעל כורחם למעשה).

הטיפוס המניע-שאפתן (האדום) – מאוד אסרטיבי ולא רגיש. זה הטיפוס שאמביציה מפעילה אותו, הוא רוצה להגיע רחוק ובמקרים קיצוניים יהיה מוכן גם למכור את אמא שלו בכדי להתקדם.

הטיפוס המבטא (צהוב) – גם רגיש וגם אסרטיבי. טיפוס צבעוני ורעשן שמדבר הרבה, אוהב אנשים וגיוון. הטיפוס הזה משלב את הרגישות יחד עם אמביציה ואסרטיביות.

אז מה חשוב לכל אחד מהטיפוסים ואיך בעצם הכי כדאי לדבר איתם?

הטיפוס האנליטי – מה שחשוב לכחולים הוא בטחון. הכחולים צריכים נתונים וזמן, להלחיץ אותם ככל הנראה רק ירע את המצב. אין יותר מדי מה להתעניין בעניינים אישיים שלהם כי הם יכולים לקחת את זה כחדירה לפרטיות. עדיף להתייחס לעניין ולעובדות, לתת להם להתלבט ולא להלחיץ אותם.

הטיפוס החביב – מה שחשוב לירוקים זו אהבה. הירוקים מחפשים אהבה מהזולת. הם ישמחו אם תתעניין מה שלומם ומה שלום בני משפחתם, תתעניין בתחביבים שלהם וכו’. הם מחפשים את הקשר האישי והחם, את הפרגון והתמיכה. הם יוותרו בקלות כמעט על כל דבר, ולאו דווקא כדאי לנצל את זה.

הטיפוס המניע-שאפתן – נקודת המפתח כאן היא שליטה וכבוד. הם רוצים לשלוט במצב ביד רמה, הם מחפשים כבוד, רוצים שתתייעץ איתם ותיתן להם להחליט ולהוביל. אלו הטיפוסים שכדאי לאפשר להם לבחור כדי שירגישו חשובים. הם אנשים של קצב מהיר ואוהבים לנצל את הזמן היטב. איתם כדאי לדבר בצורה קצרה, קונקרטית ולעניין. עובדות והגיון יעבדו הכי טוב איתם.

הטיפוס המבטא – אצל הצהובים זה רק אגו אגו אגו. הם הטיפוסים שיגידו “אני” הכי הרבה פעמים במשפט אחד. הם אוהבים קצב מהיר, מחפשים קשר עין, אוהבים להחליף חוויות, דעות ורעיונות וסתם לפטפט. צהובים אוהבים את התמונה הגדולה ולא את הפרטים הקטנים והשוליים. רוח התחרות והתשוקה עובדות אצלם חזק מאוד.

ברור שהחלוקה כאן גסה וישנן תתי חלוקות שלא אכנס אליהן כאן שמעדנות את החלוקה. ישנם גם מבחנים פשוטים שיעזרו לכם למפות את עצמכם ולראות באמת איפה אתם נמצאים בתוך הצירים, ומי שרוצה מוזמן לבקש אותם :)

יש כמובן גם מודלים של ניהול שמבוססים על החלוקה הזו, וגם מודלים של קונפליקטים ופתרונם (אבל לזה כבר יוקדש פוסט אחר). ומתברר שגם מודל של התאמה לעבודה לפי צבעים.

ולדעתי זה חשוב לכולנו – בכל צבע שלא נהיה – אם נדע להבין את האחר, מה חשוב לו, למה הוא מתנהג בדרך מסויימת וכיצד לגשת אליו נוכל להינות מתקשורת טובה יותר שבעזרתה כולם מרוויחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה