רמאים? אנחנו? (פוסט 3)

 והפעם, הגיע הזמן לגעת בשאלות מי מרמה יותר ומתי מרמים יותר. 

חוכמת הבייגל

זהו סיפורו של פול פלדמן שמובא מפריקונומיקס. הסיפור יעזור לנו להבין עוד קצת בענייני רמאות, וגם מי מרמה יותר ומתי. פול פלדמן היה בהשכלתו כלכלן חקלאות, ואף על פי שהיה ראש קבוצת המחקר כונה במסיבות חג המולד “האיש שמביא את הבייגלים”. 

אח”כ הוא התחיל להביא בייגלים באופן קבוע למשרד – סכין למריחה, גבינת שמנת וכמה תריסרים של בייגלים, וכדי להחזיר את ההוצאות הוא הניח סלסלה למזומן ועליה המחיר לתשלום. בכל פעם קיבל כ-95% מהתמורה המבוקשת, והניח שהחסר קשור לחוסר תשומת לב ולא לרמאות

שנים אחר כך הוא החליט להתפטר ולפתוח עסק של בייגלים (לא נעסוק כאן בכך שכל חבריו הכלכלנים חשבו שאיבד את שפיותו, ולמזלו הרב אשתו תמכה בצעד המופרע הזה :)

אז הוא נסע לו ברחבי וושינגטון, וללקוחתיו הביא מוקדם בבוקר, בייגלים, סכין למריחה וגבינת שמנת וגם את סלסלת המזומנים כמובן. הוא חילק בערך 8400 בייגלים ב-140 חברות (ועל הדרך הרוויח את העצמאות והאושר שלו וגם הרוויח לפחות כמו קודם). ובלי להתכוון, וכנראה בגלל שהיה כלכלן וערך רישום מדוייק, יצא לו גם לערוך ניסוי בכלכלה, כי מהתשלום שהגיע הוא יכול היה להסיק בדיוק עד כמה לקוחותיו ישרים. 

כשהתחיל את העסק הוא ציפה ל-95% מהתמורה שביקש, כמו שהיה במקום עבודתו שלו, אבל כמובן שטעה ואחוז המשתמטים מתשלום היה גבוה יותר (במקום עבודתו אנשים הכירו אותו והיה להם יחס חיובי כלפיו, כאן מרבית הלקוחות לא הכירו אותו, מה שמעלה את קלות הגניבה ללא ייסורי מצפון). 

חברה נחשבה “ישרה” אם היו הכנסות של כ-90%, ואחוז החזר של בין 80% ל-90% הוא החשיב “מטריד אך נסבל”. שלא לדבר על כך שבתחילה הוא השאיר סלסלה פתוחה למזומנים אבל גם ממנה נעלמו כספים ובהמשך הוחלפה בקופסת עץ סגורה עם חריץ להכנסת הכסף והיא כבר הוכיחה את עצמה קצת יותר טוב, כי ממנה אי אפשר היה להוציא את הכסף ואת הקופסא בשלמותה גנבו בערך ב-1 ל-7000 מקרים). בתקופת הקופסא הממוצע היה כ-87% של תשלום

אז למידע עצמו: 

איפה מרמים יותר?

במשרדים קטנים גנבו פחות מאשר במשרדים גדולים , הפרש של בערך 3 עד 5 אחוזים. קבוצה קטנה כמעט תמיד שומרת על נורמות חברתיות טוב יותר מאשר קבוצה גדולה, כשהסיבה העיקרית היא פשוט בושה, הפחד להיתפס בקבוצה כזו הוא הרבה יותר גדול.  

מתי מרמים יותר?

מסתבר שכשמזג  האוויר נאה אנשים משלמים יותר, וכשיש רוחות וגשמים ומזג אוויר זועף הם מתפתים לרמות יותר.
בחגים – הגניבות דווקא עולות – בשבוע של חג המולד – גדל אחוז הגניבות ב-2 אחוזים, וכך גם חג הפסחא, ובוולנטיינס דיי. ה-11 בספטמבר למשל עבד באופן הפוך והעלה בכשני אחוזים את התשלום, כנראה גרם להתפרצות של יושר.
ישנם כמה חגים טובים – ה-4 ביולי, לייבור דיי וקולומבוס דיי – גם שם יש עלייה ביושר. 

ומה ההבדל בין החגים? הסוג השני הם חגים לאומיים שמהווים כמעין יום חופש נוסף מהעבודה, בעוד העליונים הם חגים משפחתיים ומלחיצים שבהם לאנשים האהובים יש ציפיות גבוהות ממך. 

ומסתבר שגם חשיכה גורמת לאנשים לרמות יותר, אפלה ותחושה של אנונימיות גורמת לאנשים להתנהג באופן פחות מוסרי. 

מי מרמה יותר? 

פה המסקנה המעניינת מכולם לדעתי – שהגיעה מחברה שמחולקת ל-3 קומות שונות – קומת מנהלים וקומות עובדים – ומסתבר, שבאופן קונסיסטנטי המנהלים גנבו יותר מהעובדים! 

ופלדמן אף הגדיל וחשב שאולי הם לא מרמים רק בגלל תחושת החשיבות וה”מגיע לי” אלא שאולי בדיוק מהסיבה הזו הם הגיעו להיות מנהלים (אבל זה כבר עניין למחקר אחר :) ). 

וכמובן שמחקר כזה אינו דוגמא מובהקת,אז כאן למשל תוכלו למצוא עוד מחקר בנוגע להתנהגות של בעלי הכוח, שדורשים מאחרים להתנהג במוסריות, אבל סלחניים יותר כלפי התנהגותם שלהם. 

לפוסט הראשון בסדרה – רמאים? אנחנו?
ולפוסט השני – רמאים? אנחנו? (פוסט 2) 


 

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו? (פוסט מס’ 2)

אז ראינו שבעצם אנשים נוטים לרמאות, הרבה אנשים מרמים כשאפשר אבל רק במעט. אז מה יכול לגרום לנו לרמות פחות? מה עשוי לעורר את היושר שלנו ולמנוע מאיתנו לרמות?

בניסוי נוסף של אריאלי (שמוזכר גם הוא ב Predictabily Irrational) הסטודנטים התבקשו לענות על 20 שאלות חשבון לא קשות במיוחד ב-5 דקות. וכרגיל, לאחר מכן הם קיבלו כסף תמורת התשובות הנכונות.

קבוצת הביקורת שהגישה את התשובות הישר לבוחן – הצליחה ב-3.1 תשובות בממוצע.
בשתי הקבוצות האחרות הסטודנטים התבקשו רק לכתוב על כמה שאלות ענו נכונה והשמידו את התשובות עצמן. אך היה הבדל קטן בין הקבוצות:
הסטודנטים בקבוצה הראשונה התבקשו להיזכר ולרשום שמות של עשרה ספרים שקראו בתיכון ורק לאחר מכן לפתור את השאלות המתמטיות.
ואילו הסטודנטים בקבוצה השנייה התבקשו להיזכר ולרשום את עשרת הדיברות ולאחר מכן ניגשו לענות על השאלות.
אז מי ירמה יותר? האם בכלל יהיה הבדל בין אלו שנזכרים בשמות של ספרים לבין אלו שנזכרים בעשרת הדיברות?

אז מסתבר, שהקבוצה שנזכרה בספרים ענתה בממוצע על 4.1 שאלות נכון, כלומר הם רימו ב-33% יותר מאלו שלא יכלו לרמות.
והקבוצה שנזכרה בעשרת הדיברות? הם לא רימו כלל!!! הממוצע היה זהה לזה של קבוצת הביקורת!
מסתבר שרק לחשוב על עשרת הדיברות (כי הן אפילו לא היו מולם, הם היו אמורים להיזכר בהם) גרם ליושר להופיע.

אז האם זה יעבוד רק עם התנ”ך הקדוש, שככל הנראה זוכה לכבוד רב מצידנו או שיש אופנים נוספים להשפיע על המוסר והיושר?

חזרו על הניסוי עם קבוצה שלישית ובתחילת הניסוי כל סטודנט שהשתתף חתם “אני מבין שהניסוי מתבצע תחת הקוד האתי של MIT“. ומסתבר, להפתעתנו (או שלא), שגם כאן לא היו רמאויות כלל!
והכי משעשע של-MIT בכלל אין קוד אתי :)

מסתבר שאם רגע לפני חושבים קצת על יושר ומוסר, ולא משנה אם זה עשרת הדיברות או חתימה אל הצהרה כלשהי – אנשים לא מרמים כלל.
ואני מאמינה, שמן הסתם, אם היינו חותמים על דבר כזה כל יום הוא היה מאבד מערכו ומהר מאוד הרמייה היתה שבה לסורה, וחלק גדול מהעניין הוא שאנו מכבדים מעמדים כאלה כי הם די נדירים בחיינו.

אז מה עוד עשוי להשפיע על היושרה שלנו?

בסופרפריקונומיקס ישנה דוגמה יפיפיה על חוקרת בשם מליסה בייטסון וחדר ההפסקה של המחלקה שלה. חברי הסגל התבקשו לשלם עבור קפה ומשקאות אחרים ע”י השארת הסכום המתאים ב”צנצנת היושר”. בכל שבוע בייטסון החליפה את רשימת המחירים (שנשארה קבועה למעשה) ברשימה חדשה. בראש ההרשימה תמיד היתה תמונה, שהיתה מתחלפת אחת לשבוע – שבוע אחד תמונה של פרחים ובשבוע שאחריו תמונה של עיניים אנושיות.
האם יהיה הבדל בתשלום בין השבועות השונים? האם התמונה משנה משהו?
אז מתברר שהתחושה של שעין אנושית שצופה בך גורמת לנו להתנהג יותר ביושר. בכל השבועות בהן היתה תמונה של עיניים אנשים שילמו הרבה יותר – בין פי 3 ועד פי 7(!) מאשר בשבועות בהם היתה תמונה של פרחים. מי היה מאמין שדבר כזה יעבוד עלינו? 😀

ועדיין נותרה השאלה מי מרמה יותר, והיא תענה בהמשך בפוסט אחר.

לפוסט הקודם בסדרה: “רמאים? אנחנו?”


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו?

אנשים מרמים. זו עובדה. אין פה כנראה אף אחד שלא סחב מסטיק מהמכולת בילדותו או העתיק במבחן לפחות פעם אחת (כמו שגם אני ניסיתי בחוסר כשרון פעם אחת). ומעניין להבין מתי אנשים יבחרו לרמות, מי יבחר לרמות ומתי, וגם עד כמה.

אז בפוסט הזה אספר על סדרת מחקרים שערך דן אריאלי בנושא כדי להבין יותר טוב את העניין (ומי שרוצה להאריך יכול למצוא זאת בספרו “Predictably irrational“). אז הנה תקציר:

הוא לקח סטודנטים מהארוורד (ואח”כ גם מאוניברסיטאות אחרות, שלא תחשבו שרק כאלה מהרווארד הם רמאים) והם התבקשו לענות על 50 שאלות אמריקאיות של ידע כללי ב-15 דקות, ואח”כ להעתיק את התשובות לדף התשובות . על כל תשובה נכונה הם קיבלו 10 סנט.

הקבוצה הראשונה – היא קבוצת הביקורת – התבקשה להגיש הן את הדף הטיוטה והן את דף התשובות. התשובות נבדקו ובתמורה קיבלו את הכסף המגיע להם. כמובן שכאן אין מקום לרמאות. ממוצע התשובות הנכונות היה 32.6.
לקבוצה השנייה – התשובות הנכונות בדף התשובות היו מסומנות באפור, והם התבקשו לסמן את התשובות הלא נכונות בטופס. כמובן שכאן קל לרמות ולסמן את התשובה הנכונה במקום התשובה שענו במקור. על דף התשובות הם כתבו כמה תשובות נכונות היו להם ולפי המספר שכתבו הבוחן נתן להם 10 סנט לכל תשובה נכונה.
הקבוצה השלישית – התבקשה להגיש רק את דף התשובות עם סך התשובות הנכונות – וככה ההוכחות לרמייה בעצם נמחקות.
ואילו הקבוצה הרביעית – התבקשה להשמיד את שני הדפים ורק לומר כמה תשובות נכונות היו להם. בהחלט אפשר לומר שמפתים אותם לרמות.

באילו מהקבוצות לדעתכם הסטודנטים רימו? והאם הם רימו יותר במקרים בהם לא ניתן לוודא שהם מרמים?
אז למרבה ההפתעה, בשלוש הקבוצות בהן ניתן לרמות הממוצע היה בערך 36, כלומר הם רימו בערך ב3.6 שאלות.

אז אנחנו מבינים שהמון אנשים נוטים לרמות כשהם יכולים, אבל רק במעט. וגם במקרים שבהם לא ניתן להתפס אנשים לא מרמים הרבה, רמת הסיכון לא משפיעה ואפילו אם אין סיכוי להיתפס אנחנו לא הופכים לרמאים גדולים שמרמים בפראות.

ומסתבר שעם כסף אנחנו קצת יותר ישרים. למשל, כמעט אף אחד לא מרגיש ייסורי מצפון לקחת עט מהעבודה הביתה, אבל כמעט אף אחד לא ייטול כסף מהקופה הקטנה ויילך לקנות עט כדי שיהיה לו בבית. ומה ההבדל בעצם, כשחושבים על זה הרי זה בערך אותו דבר, לא?

ובאופן דומה – הניח אריאלי פחיות קולה במקררים באוניברסיטת MIT – הפחיות נעלמו אחת אחרי השנייה בקצב. לעומת זאת כשהניח במקררים צלחות מלאות בשטרות של דולר – נשארו כל השטרות על כנם עד אשר הוציא אותם מהמקרר.

אז נחזור לניסוי הקודם – הפעם הסטודנטים לקחו בעצמם מצנצנת מלאה מטבעות את הסכום המגיע להם. והרי עכשיו מעבר לרמאות של מספר התשובות הנכונות הם יכלו פשוט להוציא יותר כסף מהצנצנת. אבל מתברר שהרמאות היתה זהה לקודם. אף אחד לא גנב יותר כסף מהקופה, רק רימו שענו בממוצע 3.6 תשובות נכונות יותר מהאמת.

ואילו בניסוי אחרון – הסטודנטים התבקשו לומר לבוחן כמה תשובות נכונות היו להם, הם קיבלו ממנו אסימון מתאים ואת הכסף קיבלו מקופאי תמורת האסימון.

כאן התוצאות מדהימות בעיניי – הסטודנטים רימו כמעט פי שניים! כלומר, כשלא מעורב כסף באופן ישיר הרבה יותר קל לאנשים לרמות מאשר תמורת המטבעות עצמם.

ויש עוד שאלות – מי מרמה יותר? כיצד אפשר להפחית את הרמאות? מה משפיע עלינו לרמות ומה מונע מאיתנו לעשות זאת?
מבטיחה שאלו ייענו במהרה בפוסטים עתידיים :)

עוד מאריאלי יש ב“מניפולציות? זה לא עובד עליי!”

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה