מחנכים את הילדים לנדיבות? או להיות פראיירים?

אני מאוד בעד חינוך לנדיבות, אבל (וזה אבל גדול!) לא לנדיבות שעוברת את הגבול  והופכת להיות הקרבה חסרת מעצורים. ישנם ספרי ילדים שעוסקים בנושא הזה ומחנכים את ילדינו לנדיבות, והחלטתי לעסוק בשני ספרים בולטים שעוסקים בנושא.

הספר “הענק הכי גנדרן בעולם” מספר על ענק ושמו עוג. עוג הנ”ל היה ענק מוזנח ביותר, שמסתובב עם כתונת ישנה, שיער פרוע וכפכפים מהוהים. למה לפתע הוא החליט לשנות את זה, לרכוש בגדים יוקרתיים ולהתגנדר רק האל יודע (אבל לא בזה עסקינן). בכל מקרה הוא רוכש לעצמו בגדים מהודרים ביותר וגם אקססוריס – מכנסיים חגיגיים, חולצה מהודרת, עניבת פסים צבעונית, חגורה אופנתית, נעליים שחורות מבריקות, וגרביים מעניינים בדוגמת מעוינים, וכמובן הוא יוצא מן החנות לבוש לתפארה וגם שיערו טופל והוא משוח בג’ל לאחור ומסודר כהוגן. כמו שנאמר: אם כבר אז כבר! מהפך!

עד כאן טוב ויפה. מכאן, מוותר הענק טוב הלב על בגדיו אלה, אחד אחרי השני, לטובת חיות חביבות שנמצאות במצוקה. הוא נותן את העניבה לג’ירף מקורר כצעיף (זה עדיין בסדר, כל אחד כנראה יכול להסתדר ללא עניבה), את החולצה הוא נתן לתיש כדי שתשמש למפרש בסירתו (זה כבר פחות בסדר, מן הסתם חולצה הוא צריך), נעל אחת הוא נותן למשפחת עכברים כדי שתהיה בית למשפחה שאיבדה את ביתה בשריפה, וגרב הוא נותן לשועל כדי שיהיה לו שק שינה (כידוע כל אחד צריך שק שינה באופן דחוף), ככה זה ממשיך עד שהענק מוצא את עצמו בתחתונים (נדיב אבל ערום). הוא חוזר לבגדיו הישנים (וגם לשיערו הפרוע משום מה, כמו שאמרתי אם כבר אז כבר!), וכמובן שכולם אומרים לו תודה יפה בסוף.
האם אין קו אדום למה שאדם אמור לתת לאחרים? האם בשביל לקבל תודה והערכה של אחרים אמורים לתת הכל? לעזור לאנשים במצוקה זה יפה וחשוב, אבל אמור להיות גבול שלא אמורים לעבור אותו, וגם לא לחנך ילדים לעבור אותו.

הספר השני הוא כמובן העץ הנדיב של סילברסטיין, שלמעשה נקרא בשם שיותר הולם אותו באנגלית “העץ הנותן” (ובוודאי שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לו “העץ הסופר-פראייר”, או שמא “העץ הקורבני”).
כולם מכירים את הספר על העץ שאוהב את הילד קטן אהבה ללא תנאי, אינו דורש ממנו דבר, ותמיד מחפש דרכים לענות על צרכיו ולספק לו את מבוקשו, כמובן ללא שום תמורה. כאשר הילד היה קטן הוא שיחק עם העץ, טיפס על הגזע, התנדנד על ענפיו, אכל את פרותיו, וכשהיה מתעייף נח בצילו (עד פה נחמד, אין נזק לעץ). כשהילד התבגר העץ מקריב עוד יותר (פירות, ענפים וגם גזע, עד שכבר אין לו באמת מה לתת לילד, עד שבעצם הוא כבר לא ממש עץ) ואף על פי שהילד (שהוא כבר לא ילד) זונח אותו, כשהוא סוף סוף נזכר לחזור העץ מקבל אותו בזרועות פתוחות (למרות שהוא כבר גזע כרות אז אין לו זרועות בעצם), כאילו רק ישב וחיכה לו שישוב, ולא משנה מה קרה עד כה ואיזו התייחסות ספג ממנו. הוא מוכן לקבל כל יחס ממנו, ומוכן להקריב הכל רק כדי לקבל מהילד יחס כלשהו.

ובציטוט מויקיפדיה כתוב: מערכת היחסים הנרקמת בין העץ המעניק לבין הילד הפכה לסמל לאהבה ללא תנאי.
זאת מערכת יחסים? מצטערת, אבל לא נראה לי מתאים להעלות על נס אהבה ללא תנאי כזאת, יש גבול ללא תעלול. אם כבר זאת מערכת יחסים קלוקלת שאבוי לנו אם נחנך לשכמותה.
ישנה טענה שהעץ הוא בעצם אימו של הילד, וכאן תוכלו לקרוא על זה, אך עם זאת אני מאמינה שגם אם ובן לא אמורים לנהל מערכת כזו חד-צדדית והיינו שמחים לחנך את ילדינו לקצת יותר כבוד ואהבה חזרה להוריהם.

ואני אומרת: היה נדיב, עזור לאחרים, תן משלך, אבל אל תשכח להיות גם לעצמך, אל תקריב כל מה שיש לך. היה נדיב, אל תהיה פראייר!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה