טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)

משום מה יש הורים חושבים שזה ממש בסדר לסבן את הילדים שלהם, לרמות אותם בדברים הקטנים, לנפנף אותם כדי שיפסיקו להציק, להבטיח הבטחות סרק ולזרוק מילים באוויר. אם לומר את זה במילים קצת יותר בוטות הרבה הורים פשוט משקרים לילדים שלהם.

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, הייתי אז בת פחות מ-5. אמא שלי הבטיחה שתיקח אותי איתה לעבודה שלה (היום לא ברור לי בכלל למה חשבתי שיהיה מעניין לי שם, אבל אז רציתי, כנראה בעיקר כדי להיות איתה וכדי לא להיות בגן, ובעצם הסיבה לא ממש חשובה כאן), היא אמרה שרק נעבור דרך הגן והיא תיקח אותי איתה, ואז הגענו לגן, והיא פשוט התכוונה להשאיר אותי שם. כשהבנתי את זה נורא כעסתי, בכיתי וצעקתי ובעטתי, ובסוף היא בכל זאת הלכה, השאירה אותי שם. ואמנם נרגעתי אחרי זמן קצר, זה נכון, אבל אין לי ספק שזו לא הדרך לעשות את זה. כי היא הבטיחה לי, ואני האמנתי לה, והיא שברה את המילה שלה שהיתה כל כך חשובה בעיניי.

וכמה פעמים אמהות בסופר או בחנות הצעצועים מבטיחות לילד, נקנה לך את זה אחר-כך או שנקנה למחרת, ובסוף מגיעות לקופה ולא קונות, והימים עוברים והן לא קונות.  והן חושבות שהילד שכח, אבל הרבה פעמים הוא לא. הוא אמנם ילד, אבל הזכרון שלו לא תמיד נדיף. לפעמים זה נשאר לו, לפעמים אפילו לנצח, צרוב לו בזכרון.

אז למה בעצם הורים עושים את זה? למה הם משקרים לילדים שלהם?

אז קודם כל הם חושבים שהם לא מבינים כלום, כי הם הרי ילדים קטנים, אז מה כבר הם מבינים. והם באמת חושבים שזה ממש לא נורא ושעדיף לעשות את זה כרגע, כי זה ירגיע את הילד לאותו רגע וזה מספיק מבחינתם, ההורים קיבלו מה שרצו בדרך הזו, שקט תעשייתי. הם לא באמת חושבים על הילד כשהם עושים את זה, זה חושבים רק על עצמם. והם חושבים שהילדים יישכחו, יישכחו את ההבטחות שלא יקיימו לעולם, ישכחו את העובדה שרימו אותם, יישכחו את תחושת הציפייה הגדולה שהיתה ואת תחושת האכזבה והתסכול. וזה לא נכון, יש ילדים שזוכרים, יש הרבה ילדים שזוכרים.

והרי זה הרבה יותר קל להבטיח (ולשקר) מאשר להגיד “לא, אנחנו לא נקנה את זה”, הרבה יותר פשוט להבטיח שנקנה את זה מחר, ולקוות שהילד ישכח.  הם מנסים לחסוך את העימות, המיותר לדעתם, בדרך לא דרך.

אז יש פה שתי בעיות, האחת שיש ילדים שלא שוכחים, והם נפגעים וכואבים וכועסים על היחס המזלזל הזה. והאמת שלא מגיע לילדים יחס כזה, ילדים הם אנשים קטנים, ורובם מבינים, בעיקר כשמנסים להסביר להם, ולפעמים גם אין ברירה וצריך להציב להם עובדות, הם יקבלו את זה, לא תהיה להם ברירה. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים, צריך לתת להם הרבה יותר קרדיט ולא לזלזל במוחם על אף שהוא די צעיר. האם מישהו מאיתנו היה מעיז לעשות את זה למישהו מבוגר ולחשוב שהוא יישכח את זה מיד או שייסלח על כמובן מאליו? נראה לי שלא.

הבעייה השנייה היא שהילדים האלה לומדים מאיתנו, הילדים האלה מחקים את ההתנהגות שלנו, לומדים איך מתנהל העולם, את זה הם לומדים דרך העיניים שלהם, ומה שהם רואים בבית זה כנראה מה שהם יעשו בעצמם בעתיד, לנו יש השפעה רבה על עיצוב האישיות שלהם. לא היינו רוצים לגדל ילדים לשקרים ולהראות להם שמותר להזיז את האמת קצת הצידה כל פעם שזה יותר נוח. תחשבו כמה זה לא הגיוני, כועסים על הילדים כשהם משקרים, כשבעצם זה מה שהם ראו במו עיניהם בבית.

אנחנו כולנו לכאורה דוגלים כל הזמן בלומר אמת אבל לא באמת תמיד חיים ככה, האחד בפה ואחד בלב הזה ממש לא במקום, אנחנו הדוגמא של הילדים האלה. דוגמא אישית הרבה יותר משמעותית מהצהרות שמתבררות כריקות מתוכן.

אבל הורים לא משקרים רק לילדים שלהם. הם חוטאים בשקרים לבנים הרבה פעמים לאחרים בנוכחות הילדים שלהם ולפעמים אפילו נעזרים בילדים. הם בעצם הרבה פעמים מחנכים את הילדים לדבר שקר. כשהם אומרים להם לומר בטלפון שהם לא נמצאים, או להגיד לשכנה שאמא נחה עכשיו, או שהם רואים את ההורים מתחמקים בשקרים לבנים מארוחה משפחתית שאין להם כוח אליה ועוד כל מיני מהסוג הזה.

ואסיים בציטוט של מנהל בית ספר פרטי שאמר:”הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאוד כדי שילדיהם ילמדו אצלנו יחד עם חשבון וכימיה גם קצת מוסר. ואז, בחופשה, הם לוקחים את ילדם לפארק השעשועים, ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך 5 ש”ח בדמי הכניסה. כדי לחסוך חמישה שקלים הם הורסים חינוך של 15 אלף שקלים”.

הפוסט הזה הוא פוסט שלי שפורסם בדה-מרקר לפני שלוש וחצי שנים כשיולי שלי היתה בת שנה. היום כשהיא בת ארבע וחצי אני יכולה רק להיות גאה ולומר שאני עומדת בדיברתי ומחנכת אותה בדיוק ככה. ואין גאה ממני כשהיא אומרת לי: “אמא, הבטחות צריך לקיים”, כי אכן הבטחות צריך לקיים.
היא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובדרך כלל יודעת להתמודד עם הלא, בעיקר כי היא התרגלה לכך, שיש כן ויש לא, ויש גם משא ומתן באמצע :)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מחנכים את הילדים לנדיבות? או להיות פראיירים?

אני מאוד בעד חינוך לנדיבות, אבל (וזה אבל גדול!) לא לנדיבות שעוברת את הגבול  והופכת להיות הקרבה חסרת מעצורים. ישנם ספרי ילדים שעוסקים בנושא הזה ומחנכים את ילדינו לנדיבות, והחלטתי לעסוק בשני ספרים בולטים שעוסקים בנושא.

הספר “הענק הכי גנדרן בעולם” מספר על ענק ושמו עוג. עוג הנ”ל היה ענק מוזנח ביותר, שמסתובב עם כתונת ישנה, שיער פרוע וכפכפים מהוהים. למה לפתע הוא החליט לשנות את זה, לרכוש בגדים יוקרתיים ולהתגנדר רק האל יודע (אבל לא בזה עסקינן). בכל מקרה הוא רוכש לעצמו בגדים מהודרים ביותר וגם אקססוריס – מכנסיים חגיגיים, חולצה מהודרת, עניבת פסים צבעונית, חגורה אופנתית, נעליים שחורות מבריקות, וגרביים מעניינים בדוגמת מעוינים, וכמובן הוא יוצא מן החנות לבוש לתפארה וגם שיערו טופל והוא משוח בג’ל לאחור ומסודר כהוגן. כמו שנאמר: אם כבר אז כבר! מהפך!

עד כאן טוב ויפה. מכאן, מוותר הענק טוב הלב על בגדיו אלה, אחד אחרי השני, לטובת חיות חביבות שנמצאות במצוקה. הוא נותן את העניבה לג’ירף מקורר כצעיף (זה עדיין בסדר, כל אחד כנראה יכול להסתדר ללא עניבה), את החולצה הוא נתן לתיש כדי שתשמש למפרש בסירתו (זה כבר פחות בסדר, מן הסתם חולצה הוא צריך), נעל אחת הוא נותן למשפחת עכברים כדי שתהיה בית למשפחה שאיבדה את ביתה בשריפה, וגרב הוא נותן לשועל כדי שיהיה לו שק שינה (כידוע כל אחד צריך שק שינה באופן דחוף), ככה זה ממשיך עד שהענק מוצא את עצמו בתחתונים (נדיב אבל ערום). הוא חוזר לבגדיו הישנים (וגם לשיערו הפרוע משום מה, כמו שאמרתי אם כבר אז כבר!), וכמובן שכולם אומרים לו תודה יפה בסוף.
האם אין קו אדום למה שאדם אמור לתת לאחרים? האם בשביל לקבל תודה והערכה של אחרים אמורים לתת הכל? לעזור לאנשים במצוקה זה יפה וחשוב, אבל אמור להיות גבול שלא אמורים לעבור אותו, וגם לא לחנך ילדים לעבור אותו.

הספר השני הוא כמובן העץ הנדיב של סילברסטיין, שלמעשה נקרא בשם שיותר הולם אותו באנגלית “העץ הנותן” (ובוודאי שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לו “העץ הסופר-פראייר”, או שמא “העץ הקורבני”).
כולם מכירים את הספר על העץ שאוהב את הילד קטן אהבה ללא תנאי, אינו דורש ממנו דבר, ותמיד מחפש דרכים לענות על צרכיו ולספק לו את מבוקשו, כמובן ללא שום תמורה. כאשר הילד היה קטן הוא שיחק עם העץ, טיפס על הגזע, התנדנד על ענפיו, אכל את פרותיו, וכשהיה מתעייף נח בצילו (עד פה נחמד, אין נזק לעץ). כשהילד התבגר העץ מקריב עוד יותר (פירות, ענפים וגם גזע, עד שכבר אין לו באמת מה לתת לילד, עד שבעצם הוא כבר לא ממש עץ) ואף על פי שהילד (שהוא כבר לא ילד) זונח אותו, כשהוא סוף סוף נזכר לחזור העץ מקבל אותו בזרועות פתוחות (למרות שהוא כבר גזע כרות אז אין לו זרועות בעצם), כאילו רק ישב וחיכה לו שישוב, ולא משנה מה קרה עד כה ואיזו התייחסות ספג ממנו. הוא מוכן לקבל כל יחס ממנו, ומוכן להקריב הכל רק כדי לקבל מהילד יחס כלשהו.

ובציטוט מויקיפדיה כתוב: מערכת היחסים הנרקמת בין העץ המעניק לבין הילד הפכה לסמל לאהבה ללא תנאי.
זאת מערכת יחסים? מצטערת, אבל לא נראה לי מתאים להעלות על נס אהבה ללא תנאי כזאת, יש גבול ללא תעלול. אם כבר זאת מערכת יחסים קלוקלת שאבוי לנו אם נחנך לשכמותה.
ישנה טענה שהעץ הוא בעצם אימו של הילד, וכאן תוכלו לקרוא על זה, אך עם זאת אני מאמינה שגם אם ובן לא אמורים לנהל מערכת כזו חד-צדדית והיינו שמחים לחנך את ילדינו לקצת יותר כבוד ואהבה חזרה להוריהם.

ואני אומרת: היה נדיב, עזור לאחרים, תן משלך, אבל אל תשכח להיות גם לעצמך, אל תקריב כל מה שיש לך. היה נדיב, אל תהיה פראייר!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת?

כמו כל אמא לילדה בת 4 יצא לי לראות בערך את כל סרטי דיסני שקיימים, הם יפים, מרשימים, כיפים ומלאים בשירים נפלאים. אבל לפתע, כשהתחלתי לראות בעין קצת יותר בקורתית את המסופר שם, הגעתי למסקנה שלא פלא שבעיקר בנות (אבל גם בנים) מפתחים תפיסת זוגיות לא בדיוק טובה ונכונה, מסרטי דיסני אבל כמובן לא רק, מעוד הרבה דברים אחרים משודרים ומסופרים.

הוא חתיך – כדאי להתחתן איתו!

אז הדבר הכי בעייתי בדיסני – הבחורה רואה בחור חתיך, היא רק מסתכלת עליו וכבר מתה להתחתן איתו. עוד לא החליפו ביניהם אפילו מילה או שתיים, וכבר היא מוכנה לעזוב הכל ולהתחתן.

הדוגמא הכי קיצונית היא אריאל מבת הים הקטנה. היא רואה את אריק, הנסיך החתיך בספינה שלו ומתלהבת. עד פה הכל בסדר, קרה לכולנו ועוד יקרה, טבעי לגמרי.
הספינה טובעת, אריאל מגיעה עם אריק מחוסר ההכרה אל חוף מבטחים, ומיד היא סובבת סביבו ושרה לו “מה לא אתן כדי להיות איתך”, ממשיכה ב”למענך אוותר על הכל” ומסיימת ב- “אהיה שלך לעולם”. יקירתי, הרי אפילו לא החלפת מילה עם הבחור, והוא בכלל עוד לא יודע שאת קיימת – נכון הוא חתיך, נכון הוא נסיך, אבל אולי לא תסתדרי איתו, אולי הוא סתם מניאק, ואולי הוא ממש לא ברמת האינטלגנציה שלך ואי אפשר לפתח איתו שיחה בכלל.

מילא אם היא סתם היתה אומרת את כל זה. כמובן, שההקצנה ממשיכה, אריאל הולכת למכשפת הים המרושעת ובאמת עושה, וכדי לקבל רגליים ואת נסיך החלומות שלה (ואלו באמת רק חלומות בשלב הזה) היא מוכנה לוותר על קולה וגם לעזוב את משפחתה ולהישאר לגמרי לבדה על פני האדמה (היא הרי אמרה שתיתן הכל, לא?). אז נכון שצריך לקחת סיכונים, אבל מי אמר שזה לא סיכון קצת גדול מדי ופשוט מיותר?

והבחור – היא יפיפיה מהממת, להתחתן איתה?

אוקיי, אז אפשר לשאול – מה אם זה היה הבחור שמתנהג ככה, האם זה בסדר? התשובה היא ברור שלא! (מן הסתם). וגם כאן דיסני מספקים לנו דוגמא מהאגדות בדמות הנסיך פיליפ מהיפיפיה הנרדמת. פיליפ פוגש את אורורה (ככה קוראים לה, גם אני לא ידעתי את זה עד לפני שנתיים), הוא רוקד איתה ריקוד אחד ביער (ומחשיב גם את זה ש”נפגשנו אי פעם בחלום”), וכבר חוזר הביתה ומודיע לאביו – מצאתי את זו שאתחתן איתה! הוא מוכן לוותר אפילו על הכתר והממלכה בשבילה ואפילו לא יודע איך קוראים לה!!!

וגם כאן – היא יפה, חתיכה, יודעת לרקוד, אבל לא דיברת איתה בכלל, להתחתן?! השתגעו לגמרי.

ועוד דוגמא קלאסית שאין צורך להרחיב בעניינה היא סינדרלה. רקדתם, נהנתם, מגניב – תיפגשו שוב, אני הכי בעד. אבל הנסיך – אחרי שהיפיפיה נעלמה לו – מתכוון להתחתן(!) עם כל מי שהנעל תתאים לה (אפילו אם היא לא תהיה הבחורה היפיפיה שאיתה רקד באותו ערב).

ובחזרה אל השפיות?

ואז מגיעים לקצת יותר נורמליות שבחבורה, כי גם בדיסני לא כל הבנות רצות להתחתן עם הנסיך יפה התואר רק בגלל שהוא חתיך ונסיך.
יסמין מאלאדין היא בחורה לעניין, היא לא מעוניינת להתחתן עם כל הנסיכים השחצנים והריקניים שמגיעים אליה, בכלל כבר יש לה אנטי עוד לפני שהם מניחים את כף רגלם בארמונה. היא רוצה לבחור את זה שתתחתן איתו, ללא ספק בחורה מודרנית.

ואז היא פוגשת את אלאדין כנסיך (אחרי שכבר הכירה אותו מהשוק) ועם הבחור בעל לב הזהב והאופי הטוב היא רוצה להתחתן. אבל…. וכאן יש אבל גדול, הבחור מתגלה כשקרן פתולוגי, ואם בסרט הראשון עדיין יש לנו ספקות, אז בסרט השני והשלישי הספקות ללא ספק נעלמים.

אז לצערנו, גם כאן הבחורה אינה בדיוק בוחרת במי שהיינו רוצים שהבת שלנו תבחר. (לפחות אריק הוא בחור נעים הליכות ומותק, למרות הנמהרות המיותרת של אריאל).

המושלמת שבחבורה

בכל זאת, צריך לבחור את הבחורה המושלמת בסוף. ואם לא ניחשתם עד כה – זו בל מהיפה והחיה. בל היא עוף מוזר בכפר שלה, היא קוראת, היא חולמת, ואביה מדען שנחשב מטורף בעצמו. גסטון, החתיך, החזק (והמגעיל) רוצה להתחתן איתה, והיא מסרבת בתוקף. ונצטט את מילותיה שלה:

לא לחיים כאלה אתפלל
אני שואפת לחיים של טעם
מלאי עניין והרפתקאה
ויהיה זה די נחמד
אם אפגוש את האחד
שיחדיו נוכל לחיות לעד

בסוף כידוע, היא בוחרת בחיה (שבמקרה גם הופך לנסיך יפה תואר), בגלל האופי וטוב הלב שלו.
ותודה לאל על בל!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה