דבר אליי בפרחים

בימים האחרונים נזכרתי עד כמה אני מצויינת ברצח של עציצים, אמנם לא בכוונה תחילה, אבל בהחלט גרימת מוות ברשלנות – אצלי במבוק ההצלחה בשום פנים ואופן לא מצליח ועץ האושר ממש ממש לא מאושר. אם היו שופטים מישהו על דברים כאלה, אני מאמינה שהייתי בהחלט בולטת בתחום. יש לי רק עציץ אחד ששורד כבר ארבע(!) שנים תמימות, אבל רק מהסיבה שהוא לא צריך מים וגם לא אור, וככה אני מענה אותו כבר שנים ואיכשהו הוא מצליח לשרוד למרות שהוא חי אצלי בבית. יש לציין שמדי פעם אני זוכרת להשקות אותו, אבל אז צפויים לו כמה ימים של עדנה (או יותר נכון הטבעה, שיכול להיות שזה גרוע בשבילו באותה מידה), עד שאחזור לסורי.

ולכן נזכרתי בפוסט שלי מדה-מרקר, פוסט הפרחים שלי, והחלטתי להשיב אותו לחיים כאן. אז הנה הוא לפניכם.

פעם חשבתי שלקנות פרחים זה ממש מטופש, וגם בזבוז כסף משווע. לזרוק כמה עשרות שקלים על פרחים, שגם ככה ימותו תוך כמה ימים, נראה לי מיותר לגמרי. למה לשלם על משהו שלא שורד? לא חבל? אני בחורה מעשית ומחושבת, כמעט תמיד מכניסה גם את השיקולים הרציונליים לעניינים, אז גם בעניין הפרחים.

גם אחרי שיולי נולדה וחברים הביאו לי זר פרחים סגול, ענקי ומהמם לא ידעתי להעריך אותו כמו שצריך. הוא תפס מקום בחדר הקטן בבית החולים, ואמנם היה יפה אבל בטח היה יקר להחריד, ובכל מקרה הם מתו כמה ימים אחר-כך. ביקשתי מכל מי ששאל שלא להביא לי פרחים בשום פנים ואופן. הרעיון בהחלט יפה, ואני יכולה להעריך את ההשקעה והאכפתיות, אבל למה לשים את הכסף דווקא בפרחים?

כשעברתי לבית החדש חברה הביאה לי זר חמניות ענקי, ואני – מתנגדת סדרתית לפרחים, אפילו אגרטל לא היה לי כדי להכניס לתוכו את החמניות הצהובות הללו. דחסתי אותן בכוח לתוך כד מים לשתייה שלא הצליח להכיל בתוכו את הפרחים, ואחר-כך בלית ברירה גזרתי בקבוק של מי-עדן עלוב למראה שישמש כאגרטל לעת מצוא.

אני יותר בן-אדם של עציצים. הם עושים טוב וירוק בעיניים. והם דבר ששורד, יחסית לפחות – זה אמנם תלוי בנו, אבל בניגוד לפרחים יש להם לפחות את האופציה לשרוד. אבל אלו חייבים להיות עציצים פשוטים, כאלו שלא צריכים יותר מדי טיפול – לא יותר מדי שמש (כי אין בנמצא) לא יותר מדי פעמים להשקות אותם (פעם בשבוע ככה הכי טוב). כמובן שגם עציצים לא ממש קשה להרוג, ובניגוד לילדים או בעלי חיים הם לא נוטים להתלונן אם מזניחים אותם, רק העלים שלהם צונחים אט אט כלפי מטה כמסכנים, ואחרי יותר מדי זמן גם הם עלולים למות. עציצים יש לי 3 והם דווקא במצב טוב בינתיים.

והכל השתנה בפסח האחרון, קניתי פרחים, שיהיה, לחג. וקניתי אגרטל סבבה שקוף כזה גדול ב-20 ש”ח – שיהיה. הבית החדש הזה שלי הוא בית הייטק אמיתי, מודרני מאוד, כל הקווים נקיים כאלה. אבל החסרון בבית שכזה הוא שהוא נראה יותר מדי דירה לדוגמא, ופחות מדי בית.
והפרחים פשוט עשו את ההבדל. פתאום גיליתי שהם הוסיפו קצת חיים וצבע לבית. עשו לי שמח בלב וחיוך על הפנים. פתאום זה הפך להיות לא רק מבנה אדריכלי נהדר אלא ליותר בית אמיתי. ורק אז נפל לי האסימון. שנים, שנים, שלא הבנתי את הקטע, ופתאום זה הגיע בבת אחת.

מאז כל שבוע אני קונה פרחים. מקדישה 20 עד 40 ש”ח לקניית זר של ורדים בצבע בורדו או כתמתם, או קאלות לבנות (זה אפילו לא כזה יקר מתברר), ולפעמים אני אפילו מתפרעת ממש וקונה שני סוגים. ולעולם כבר לא אומרת לא למי שמציע להביא לי פרחים הביתה. אז אמנם הם עדיין מתים אחרי שבוע, אבל העיקר שהם שורדים את השבוע שלהם, ובינתיים הם עשו את שלהם והוסיפו לי צבע וגם חיוך בכל בוקר שאני יורדת אל המטבח והם מקדמים את פניי, ובשבוע הבא כבר יחליף את מקומם זר משמח אחר. לא להאמין שפעם לא סבלתי פרחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

פייסבוק – המתנגדים

כמו לכל דבר חדש גם לפייסבוק יש מתנגדים. הם הולכים ומתמעטים, הולכים ונשברים, ולאט לאט מצטרפים אל העדר (ואלינו) ומתחברים, ונכנסים ומעלים תמונות וגם עושים לייקים.

בתחילת עידן הטלפון הסלולרי, אני הייתי בין המתנגדים, היתה תקופה שפשוט לא הייתי מוכנה שיהיה עליי מכשיר כזה, בפרט שמחירו לא קסם לי במיוחד. בסוף כמובן נשברתי, והיום, למרות טיעוני “למה אני צריך שיוכלו להשיג אותי בכל מקום” ו”ככה לא יהיה לי שקט” אני לא מכירה הרבה אנשים שאין להם טלפון סלולרי, ומאידך – מכירה הרבה אנשים שברגע שהטלפון שלהם עובר משבר ולא עובד אפילו לכמה שעות, הם מתחרפנים ומתים שרק יחזור לתפקד (ראו משבר סלקום האחרון שניתק את המדינה).

ישנו גרף שאני מאוד אוהבת, שמופיע הרבה אצל סת’ גודין (אמן בפני עצמו וכותב ספרי שיווק משובחים), הגרף הזה מציג את היטמעותו של מוצר בשוק. בצד שמאל של הגרף רואים את החלוצים, באמצע נמצאת המסה הגדולה של הקהל הרחב, שמחולקת לשני חלקים. אנחנו כבר בסופו של הרוב המאוחר בפייסבוק לדעתי, נשארו רק אלו שמדדים מאחור ומסרבים בכל תוקף להיכנס בשל עקרונות (מוזרים למדי לטעמי), כמו אלו שנשארו אחרונים עם הקלטות לפני שהדיסקים הרגו אותם באופן סופי.

וחוץ מזה , (וזה נושא לגמרי נפרד) לאנשים באופן כללי יש נטייה לערבב ולבלבל בין התחושה של משהו חדש ולא-מוכר לבין התחושה של משהו “לא טוב”. לפעמים צריך פשוט להתרגל, ואחר כך כבר שוכחים איך זה היה קודם.

 אז מה הם טיעוני המתנגדים?

  • פייסבוק הוא time-consumer.
    אכן אם אתה נרשם לפייסבוק אתה יכול לבלות שעות ארוכות בצפייה בתמונות, כתיבת הערות, משחקים (מטופשים יותר או פחות, כשהיחיד שאני הייתי מוכנה לשחק עד כה הוא באבלס, שעליו אני ממליצה בחום), ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על צוקרברג ועובדיו (בעבר זה היה זריקת כבשים ועכשיו אני מכירה לא מעט אנשים שמכורים לחוות).

    אני רואה את פייסבוק באור אחר לגמרי, לדעתי פייסבוק הוא משהו שרץ ברקע, כמו ג’ימייל, כמו הטלפון הסלולרי שלכם, כמו המון דברים אחרים שהם שם, כל הזמן שם, והם גם מאוד שימושיים, וברגע שהם לא יעבדו מיד תבחינו בכך (וברוב המקרים תזכרו כמה הם חשובים לכם), אבל לא הדבר העיקרי, ובטח לא משהו שמכתיב איך הזמן שלך מתנהל.

    ברור שבהתחלה ההתלהבות גורמת לך לעסוק בזה יותר, ולמצוא חברים מכיתה ד’, ואת אלו מהצבא, ולהתעדכן מה קורה עם כולם, אבל עם הזמן זה הולך ומתמעט – כי את רוב האנשים מצאת, והכי חשוב כי פשוט התרגלנו. ואם נחשוב על זה רגע, זה ככה גם עם כל דבר אחר כמעט – מוצרים שרכשנו, שירותים שהתחברנו אליהם וכן הלאה, זה לא רק פייסבוק שאשם, זה אנחנו והאופי שלנו (כאן אולי הזמן להודות על השחיקה ההדוניסטית שקיבלנו, שמפסיקה את ההתלהבות מהר מספיק ומרגיעה אותנו, כי בכל רע יש גם טוב).

    וגם אם אתה שם והתחברת לכמה אנשים אף אחד לא מכריח אותך להיות פעיל, כי מותר להיות רשום בפייסבוק ורק לבדוק פעם בשבוע מה חדש.

  • “יידעו עליי כל מיני דברים” – חברים יקרים, צר לי להודיע לכם, אבל אפילו לפני עידן הרשת החברתית ידעו עליכם כל מיני דברים. כבר אז היה את ה”רשומון” הידוע לשמצה שדלף עם מאגר הנתונים של כולנו, שכולל מידע הרבה יותר אישי מזה של הפייסבוק. ותודה לאל, (ולכל מיני אנשים נוספים), יש לנו בחירה מה אנחנו מעלים – איזה תמונות, ואיזה תיוגים ואיזה תגובות, ואת מי אנחנו מאשרים כחברים, וגם מי יכול לצפות בזה ולא חייבים לשפוך את כל המידע ולחלוק הכל עם כל העולם אם אנחנו לא רוצים.

    יש המון אנשים בפייסבוק שרשומים (וגם שיש להם תמונה, כי אם אתם כבר שם תעשו טובה ותשימו תמונה), ולא באמת נכנסים יותר מדי, סוג של “הרוב הדומם”.

    ואם כבר, אני באמת לא מאמינה בלכתוב סטטוס על כל דבר שאתה עושה, ולא רק בגלל הפרטיות  (כי בואו נודה באמת, לרוב החברים שלכם לא ממש אכפת שכרגע נכנסתם לקניון, ושעוד שתי דקות אתם הולכים לאכול ארוחת ערב. רבאק, תסננו לנו קצת!).

ויש גם הטוענים כי הלייק מוזיל את ה”אהבה”, וכי אנחנו לא קובעים כלום אלא רק כלי משחק קטנים, ושלא חשבנו שככה זה ייראה. מצטערת, אני לא קונה את זה, אנחנו שם כי אנחנו רוצים וכי אנשים אחרים שאנחנו אוהבים נמצאים שם וחולקים איתנו דברים שמעניינים אותנו, וכי מאוד נוח וקל להיות שם ולהתעדכן וכן גם “לאהוב”.  

ועוד פוסטי פייסבוק:
הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)
פייסבוק – הסרט
דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה גם לעולם לא אבין)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גבוה יותר חכם יותר חזק יותר

האם מי ככל שאתה חכם גם תגיע רחוק יותר? האם ככל שאתה גבוה יותר תהיה שחקן כדורסל יותר טוב?
איפה בעצם טמונה היכולת שלנו להצליח? מסתבר שזה לא רק בגנים, כמו שקל לראות באחד הפוסט הקודמים (שבו יש את הדוגמא על כריס לאנגן, בעל IQ של 195(!), וב-30% יותר חכם מאיינשטיין! ולמרות שהוא אחד האנשים החכמים בעולם הוא הגיע לשום דבר בערך).

גלאדוול (שכולם כבר יודעים כמה אני אוהבת אותו) בספרו אאוטליירס מספר כמה וכמה סיפורים כאלה. בדיוק כמו שהעץ הכי גבוה ביער, שמרשים בגובהו מול כל האחרים, לא רק זכה לגנים משובחים, אלא גם זכה למזל שלא יבוא אף אחד ויכרות אותו, ולא יבוא אף שפן ויכרסם את שורשיו, כך הסביבה עשויה להשפיע מעבר לנתונים הבסיסיים שטבועים בגנים שלנו.

מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להבהיר שלא כל מי שיותר מוצלח פוטנציאלית, גם יותר מצליח.  

טרמן והילדים המבריקים
טרמן, פרופסור לפסיכולוגיה בסטנפורד וממציא מבחן ה-IQ, החליט בשנת 1921, להקדיש את חייו למחקר למחוננים, ולגלות את היהלומים הלא-מלוטשים כבר בגיל צעיר. אחת הסיבות שהוא החליט לעשות זאת, היתה גילוי של פסנתרן מוכשר עם IQ של 140, שעבד בחיי היומיום כ… שרת!
אז הוא התחיל לחפש גאונים נוספים, ומצא ילדונת בת 19 חודשים שידעה את האלפבית, וילדה בת 4 שקראה את דיקנס ושייקספיר.
וכדי למצוא את הילדים הללו בצורה מסודרת יותר, הוא סינן בתחילה על פי המלצות בתי הספר היסודיים, ואחר כך ערך סדרות של מבחני אינטלגנציה שהלכו וצמצמו את כמות הילדים עד שהגיע למספר הילדים הרצוי, כ-1500 ילדים בעלי IQ בין 140 ל-200.
בכל שארית חייו, הוא עקב אחרי הילדים הללו, הם נבחנו ונמדדו, וכל פרט בחייהם תועד – נישואין, מחלות, קידומים בעבודה. הוא האמין באמת ובתמים ש”הילדים שלו” יהיו המובילים בכל התחומים ויקדמו את המדע, האומנות, הממשל והחברה.

כמובן שגם היום הגישה שלו למחוננים קיימת, כיתות מחוננים בבתי ספר, קידום באוניברסיטאות וגם בחברות הייטק מובילות, מתוך האמונה שאלו בעלי ה-IQ הגבוה ביותר הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר.

אז קודם כל זה נכון, לפחות באופן חלקי – מישהו עם IQ של 170 חושב הרבה יותר טוב ומהר ממישהו בעל IQ של 70, וכך הדבר גם לגבי אחד עם IQ של 100 לעומת אחר עם IQ של 130, אבל… למישהו בעל IQ של 130 יש את אותו סיכוי לזכות בפרס נובל כמו למישהו אחר בעל IQ של 180. כי ברגע שה-IQ מספיק גבוה, יש כבר פרמטרים אחרים שמשנים. כי יש מעין סף כזה, שמעליו אתה כבר “מספיק חכם”, ובעצם הסף הזה מחלק רק לשתי קבוצות – “חכמים מספיק” ו”לא חכמים מספיק”.

וזו היתה הטעות של טרמן, הוא התאהב בעובדה שהילדים שלו הם חוד החנית של האינטלגנציה, באחוזון התשעים ותשעה של האחוזון התשעים ותשעה – מבלי להבין עד כמה זה כבר לא משנה. כשהילדים התבגרו, אפשר היה להבחין בטעות הזו באופן ברור – כי אמנם הרבה מהם גדלו והצליחו יפה, אבל רק מעטים היו דמויות מוכרות וידועות ומובילות בתחומן. ולא היה אף זוכה אחד בפרס נובל מבין הילדים של טרמן, ומצד שני היו כמה זוכי פרס נובל שנבחנו על  ידי טרמן – ונדחו.
כי אינטלגנציה והישגים נעלים רחוקים מלהיות בעלי קורלציה מושלמת.

אוניברסיטת מישיגן, בדקה לפני כמה שנים, כיצד בוגרי בית הספר למשפטים מבני המיעוטים מצליחים בעולם האמיתי, כמה כסף הם מרוויחים, כמה רחוק במקצוע הם הגיעו, כל היבט רלוונטי נבחן. הם הופתעו מהתוצאות, כי למרות שכסטודנטים בני המיעוטים קיבלו ציונים נמוכים יותר מהסטודנטים הלבנים, הם הצליחו בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו הלבנים. כי הם היו “חכמים מספיק” כדי להצליח – מעל הסף המפריד הזה שהזכרתי, שמחלק בין ה”חכמים” ל”לא חכמים” בתחום המשפטים (אז גם האקדמיה וציוניה מסתבר, אינם מדד מספיק טוב, כמו מבחן ה-IQ, אלא רק עד לנקודה מסויימת שמעליה אין טעם עוד לציונים).

בדיוק כך גם הגובה בכדורסל, מנקודה מסויימת הגובה כבר לא משנה, כי מישהו בגובה 2.08 מ’ לא יהיה באופן אוטומטי יותר טוב ממישהו בגובה 2.02 מ’. הוא רק צריך להיות מספיק גבוה ולעבור את הסף.

אז מה עוד משפיע?
פוטנציאל זה בהחלט חשוב, אבל זה לא מספיק. מה עוד משפיע על היכולת להצליח?
הנה כמה מהדברים שמשפיעים בנוסף (ואפשר לומר שזה רק טיזינג קטן לכמה פוסטים עתידיים):

  • המעמד הסוציו אקונומי ממנו אתה מגיע, שמשפיע על החינוך שקיבלת – פוסט אחד הוקדש לנושא הזה
  • טיימינג – מתי נולדת – באיזו שנה נולדת ולפעמים אפילו באיזה חודש נולדת, יכול להשפיע לך על הגורל משמעותית.
  • אה, ויש עוד דבר אחד שמשפיע – עבודה קשה, כי מחקרים אמפיריים מראים שצריך עשרת אלפים(!) שעות של השקעה כדי להיות ממש ממש טוב במשהו.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)

כבר סיכמנו שיש לנו בעיות שקשורות למין בתת המודע שלנו ושאנחנו מקשרים הרבה יותר טוב גברים עם קריירה (או מדעים מדוייקים) ונשים עם בית (או מדעי הרוח), בצדק או שלא בצדק. שאלה מעניינת היא האם זה באמת משפיע עלינו (אם יש לכם ספק, אז משפיע גם משפיע) ואם יש לנו מה לעשות בנדון (מתברר שיש).

אז שוב, בבלינק הנפלא של גלאדוול המבריק, ישנו פרק שעוסק בנושא, ומספר איך לפעמים עניינים נפתרים בדרך מקרה. הפרק מספר על עולם המוסיקה הקלאסית, שם כולנו יודעים – האוזן קובעת. ואוזנו של מומחה מזהה נגנים טובים גם בחדרים בבית מלון, ברחוב, כמו גם באולמות הקונצרטים הטובים. שום דבר לא יבלבל את האוזן המיומנת מלהבחין בין נגינה משובחת מעשה ידי אמן, לבין נגינה טובה פחות. האמנם?!

נגנית טרומבון בשם אבי קונאנט, זכתה להיבחן לתזמורת הפילהרמונית של מינכן. במקריות מדהימה, ונדירה מאוד, מכיוון שאחד הנבחנים היה בנו של אחד הנגנים, נערך המבחן מאחורי מסך סגור, כך שהבוחנים לא יכלו לראות את הנבחנים כלל. הבוחנים כל כך התלהבו מנגינתה של הגברת עד כדי כך ששחררו את כל הנבחנים שאחריה לביתם מבלי לשמוע אותם כלל, אך כשקראו ל”אדון המוכשר” להציג את עצמו, לתדמהתם של הבוחנים ההמומים התברר שזוהי גברת.
יש לציין שההתלהבות הראשונית והאובייקטיבית שלהם כמובן לא מנעה מהם להעביר אותה אחר כך מסכת ייסורים של שנים, הרי טרומבון זה כלי של גברים, לא?! מילא, שאשה תנגן בכינור, את כלי הנשיפה הרציניים יש להשאיר לאנשים המתאימים לכך! אז נתנו לה לנגן רק טרומבון שני, והיא עברה בתי משפט וגם רופאים שיוכיחו שריאותיה לא פחות חזקות מאלו של גברים, ובדיקות דם שיוכיחו את כמות החמצן בדמה, בקיצור, תלאות וחתחתים לא חסרו לבחורה המוכשרת ורק אחרי שמונה שנים היא קודמה לטרומבון ראשון, וכמובן שגם אז סירבו לשלם לה את הסכום ששילמו לגבר במעמדה. 

רק כדי לחזק את זה גלאדוול מוסיף ומספר על בחורה שניגנה בקרן יער, בחורה זעירה במידותיה, רזונת בגובה מטר וחצי שמנגנת בכלי גברי להחריד. יש שיאמרו שהיא יכולה לנשוף כך שבית יקרוס, לחלוטין ההיפך מהרושם הראשוני שהיא יוצרת. כשהגברת הזו נבחנה, ואחרי שהבוחנים התלהבו מאוד, המסך נפתח – ולא רק שהם גילו שהיא גברת ולא אדון, לא רק שגילו את מידותיה הזעירות, השיא היה שהם גילו שהיא בעצם כבר עובדת בתזמורת שלהם, והם פשוט לא שמעו נכונה את קולה עד לאותו מסך סגור.

אז לשמחת כולנו, עם השנים הגיעה המהפכה גם לעולם המוסיקאים, ומכיוון שאפליה כנראה לא חסרה שם (לא רק לנשים, אלא גם העדפת מקורבים) יחד עם הדרישות להטבות שונות הגיעה גם הדרישה למסד את תהליך האודישן. ואז הגיעו המסכים הסגורים, חלוקת מספרים לנבחנים במקום שמות, ואם הנבחן השתעל, או שמעו את עקביה של הנבחנת – הם קיבלו מספר חדש, כדי שלא תוכל להיות אפליה על רקע כזה או אחר.
ומאז יש לציין, במפתיע או שלא במפתיע, מספר הנשים שמנגנות בתזמורות עלה פלאים, בעשרות אחוזים. במוסיקה לפחות צריך רק את האוזניים, כי מתברר שאפשר “להקשיב” גם עם העיניים, המטעות.

אז לפעמים גם כשנדמה לנו שזה לא משפיע עלינו, ושאנחנו מספיק מקצועיים כדי ש”שטות כזו” לא תטה אותנו לכאן או לכאן, כדאי שנזכור גם את הסיפור הזה. ובתחום המוסיקה לפחות מצאו לזה פתרון, בתחומים אחרים – זה כנראה הרבה יותר קשה.

(זה בעצם אחד הלקחים הכי חשובים של בלינק, לדעת מתי להיזהר מתת המודע ומתחושות הבטן שלנו, כי לפעמים הם גם מוטעים ומטעים אותנו, לצד הידיעה של מתי כן להשתמש בהם כי לפעמים הם חזקים ונכונים וטובים).


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה