למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

12 thoughts on “למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)”

  1. יופי של פוסט.
    מעניין שהורים ישראלים מאוד מעורבים בחינוך ילדיהם, ובכל זאת במבחני השוואה עולמיים הילדים הישראליים לא בין המובילים. (כמובן בזכות מערכת החינוך המוצלחת שלנו.)
    בעבר נהגו לומר שספורטאים מצליחים גדלו באיזורי עוני – הדחף להצליח בכל מחיר, חוסר תעסוקה אחרת…
    היום הרבה ספורטאים ידועים מגיעים מבתים מבוססים שדחפו ומימנו את הילדים לאורך שנים רבות.

    1. לא כל הישראלים מעורבים בחינוך ילדיהם, אתה מוזמן לבדוק שכונות מצוקה (בירושלים נניח, אבל גם בטירת הכרמל).
      ספורטאים מצליחים בעיקר נולדו בין ינואר למרץ, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
      ואין ספק שמי שמקבל חינוך טוב יותר, מאמנים טובים יותר וכו’ בדרך כלל גם יותר עשיר.

  2. אחד הפוסטים המעניינים ביותר….
    אני חושב אמנם שהוא מכליל ונחרץ מידי: ההסטוריה מלאה בילדי עשירים מפונקים שהורסים לעצמם את החיים ולעומתם אנשים שנולדו למשפחות חסרות כל והם חלק חשוב בזירה הפוליטית או הכלכלית העולמית.

    יש הורים עשירים שמתעסקים בעסקיהם ומשאירים את גידול הילדים לאומנת, או לחלון של איזו חצי שעה בערב, ויש הורים מהמעמד הבינוני ומטה שישקיעו את כל מרצם וזמנם הפנוי (מה שנשאר ממנו…) לפיתוח ילדיהם.

    פעם יצאתי עם מישהי מבריקה, ממשפחה בעלת אמצעים דלים יחסית. אימה, למרות מצבם הכלכלי הבינוני-מינוס, הפסיקה לעבוד כשהיא נולדה, והייתה איתה בבית בשלוש השנים הראשונות, וגידלה אותה עפ”י עקרונות מספר שנקרא “Multiply Your Baby’s Intelligence”, ובגיל 3 היא כבר ידעה לקרוא, לכתוב ולנגן בכינור.

    אני חושב שהמחקר בדק את המשתנה הלא נכון ומצא קשר מובהק מזוייף שהוא תוצאה של משתנה אחר: רמת האינטליגנציה של ההורים. (ואני חושב שהפסקה האחרונה של הפוסט מחזקת את הטענה הזו)

    אני מסכים שהורים אינטליגנטיים יותר, ידברו יותר עם הילדים שלהם, ישקיעו בהם ויפתחו אותם בניגוד ל”הישגים בדרך הגדילה הטבעית”.

    ועוד משפט לסיכום (שאפשר לכתוב עליו פוסט שלם) שאנחנו יכולים לדבר עליו בהרחבה בארבע עיניים: אני חושב שיזם שהוא בן למשפחה מהמעמד הגבוה שמבינים קצת יותר את עולם העסקים יקבל תמיכה ודחיפה מהוריו, לעומת יזם שהוא בן למשפחה מהמעמד הנמוך שהוריו פשוט לא יבינו מה הוא עושה ולא יראו בעין יפה את העובדה שהבן לא עובד בעבודה קבועה עם “משכורת דופקת”…

    1. תמיד יש דוגמאות נגדיות, אבל ממה שאני מכירה אין הרבה כאלה.
      מהגרים עניים הם יוצאי דופן בעניין הזה, כי העוני שלהם הוא לא אינהרנטי אלא אולי אפילו זמני. ככה הצליחו כל המהגרים היהודים בארה”ב.
      לגבי החלק השני, בהחלט שווה לדבר על זה :)

  3. אני חושב שזה אחד הפוסטים היותר טובים ומעניינים שקראתי בתקופה האחרונה, אין ספק שזה לא טריוויאלי :-)
    אני מניח שהרעיון הוא נכון כי מי שנולד בסביבה יותר אמידה – יהיה לו יותר קל להגיע להשגים, או כמו שאומרים כשיש קשרים כבר לא צריך כישורים
    בכל מקרה עשיתי מחקר קטן בעצמי
    גאוס – מי שנחשב לגדול המתמתיקאים, נולד למשפחה ענייה ומרודה.
    איזיק ניוטון – מי שנחשב לגדול המדענים בכל הזמנים – גם נולד לסביבה לא ממש תומכת , היא היה יתום מאבא מילדות, והיתה לו ילדות לא קלה.
    אלברט איינשטין גדול התאורטיקנים לא הגיע ממשפחה עמידה במיוחד – אביו היה בעל מפעל קטן שכשל בעסקיו
    ולכן נשאלת תמיד השאלה האם מישהו שהוא ממש כישרוני, יצליח תמיד בצורה כזאת או אחרת להגיע ולמצות את הכישרון שלו.
    יכול להיות שאפילו עכשיו, ברדעים אלה ממש, מסתובבים בעולם עוד כמה ניוטונים וגאוסים שאף אחד עוד לא גילה אותם ולא הייתה להם את ההיזדמנות לפרוץ.
    סבתי עליה השלום (גם ירושלמית ותיקה) תמיד סיפרה על המזל והשכל שהלכו ברחוב והלכו עד שהתעייפו, המזל החליט לישון באמצע הכביש והשכל הבין שהנושא מסוכן והחליט לישון על המדרכה – באה מכונית ראתה מישהוא ישן על הכביש, עלתה על המדרכה דרסה את השכל והמשיכה בדרכה.
    אולי כל מה שבאמת צריך בחיים זה טיפטיפת מזל

    1. צריך מזל ושכל. לפעמים אפשר להצליח גם רק עם אחד מהם.
      השאלה היא אם מישהו מאלו שפירטת לעיל היה צריך למשל להיעזר בסמכות כדי להתקדם בחיים (דיקאן הסטודנטים למשל), כי במקרה של לאנגן זה ללא ספק מה שגרם לו להגיע לאיפה שהוא היום (שזה בעצם כלום, אולי לצער כולנו, כי אולי הוא היה אמור להיות הגאוס הבא). מאמינה שאפשר לראות מהדוגמא שלו שלא תמיד מישהו ממש כשרוני יצליח לפרוץ.

  4. כרגיל, פוסט יוצא מהכלל… :-)

    לגבי “כמה הוכחות”.. ראיות תומכות אינן הוכחות..

    1. מה שנכון נכון :)
      (מצד שני, הוכחות מדעיות לדברים כאלה לא יהיו, רק מחקרים אמפיריים)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *