כואב להיות אמא

מי אמר שלא כואב להיות אמא – כל פעם שהילד נופל ונחבל באופן די רציני כואב גם לך, וכשהילד חווה מפח נפש גם את סובלת, כשהוא חולה עם ארבעים חום בכלל הבריאות הנפשית של אמא שלו בסכנה גדולה. אבל מסתבר שלפעמים הכאבים מגיעים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

אז לפני כמה ימים הודיעה לי באופן רשמי הילדונת הקטנה שלי: “אמא, אני רוצה עגילים”. הגיעה עונת העגילים בגן, וכמו כל דבר אחר בגיל ארבע, זה מדבק!
אז כמובן שאמרתי מיד “בסדר, בסדר, מתי שתרצי”, אבל לא חשבתי מיד לשים פעמיי אל הקניון הקרוב ולחורר את הילדה החמודה שלי (שתראה רצינות קודם :)).
ולא שיש לי בעייה עם רוב סוגי הכאבים, כבר לקחתי את הקטנה הזאת למרפאת מטיילים לקבל חיסונים לפני הנסיעה לאפריקה, והיא ילדה אמיצה למהדרין קיבלה את שלוש הזריקות אחת אחרי השנייה מבלי לצייץ אפילו, ורק קפצה מהכסא בשמחה ואמרה “עכשיו אפשר לנסוע לאפריקה”. אבל חורים באוזניים זה כבר עניין אחר, זה ה-ר-ב-ה יותר כואב, הרבה יותר. ורק בגלל שאני אמא שלה אין לי שום יכולת להתחמק מהמעמד הזה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהייתי לוקחת אותה לעשות עגילים על דעת עצמי (לי היה ברור שאין בעייה שתגיע גם לגיל 15 בלי עגילים) אבל יש לה רצונות משלה, ולי אין בעייה ללכת עם זה כל עוד זה הגיוני בעיניי, ובעיקר כל עוד אין לי שום סיבה הגיונית להתנגד.
אחת האמהות בגן (שחוררה את ילדתה הקטנה מרצונה החופשי) סיפרה לי שהיום כבר יש טכנולוגיה מיוחדת ועושים את העגילים באמצעות אקדח חד פעמי, והוא כל כך מיוחד שעושים זאת בשתי האוזניים בבת אחת.

בפרט זכור לי כאירוע טראומטי וכואב במיוחד עניין העגילים, כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות לפעולת החירור הכואבת הזו, יש לציין שאני לא ממש רציתי והובטח לי חזור והבטח ש”זה בכלל לא כואב”. הגענו לחנות, ואז האיש החביב סימן בטוש בלתי כואב בעליל נקודה קטנה על כל אחת מהאוזניים, רק אחר כך הוא הוציא אקדח ענק ומאיים (או משהו שדומה בגודל לרובה ציד כשמשווים אותו לגודל של  ילדה בת שבע) וחורר לי אוזן אחת, טחחח, בחיים אני לא אשכח כמה זה כאב, ובעיקר את העובדה שכעסתי מאוד על כך שאמרו לי שזה לא כואב. אז אחרי בכי, ויציאה מהחנות להירגע, החלטתי לחזור ולחורר גם את השנייה, רק כדי שזה יהיה סימטרי.

אז חלף לו סוף השבוע, וביום ראשון כשאספתי את יולי מהגן היא הכריזה: “אמא, היום את מקיימת את ההבטחה שלך”, איזו הבטחה? לא זכורות לי הבטחות שלא קיימתי. והיא המשיכה: “אמרתי לכולם במפגש שהיום את לוקחת אותי לעשות עגילים”. אוי ווי, סיבכה אותי הילדה, הבטחות הרי צריך לקיים, ואני אמא שלה אצטרך לשאת את המראה של העניין הכואב הזה. אחרי בירור קצר התברר שהיא לגמרי רצינית, אז נסענו לנו לקניון חיפה כדי לחורר אותה. הילדה שלי יודעת יפה מאוד מה היא רוצה ועוד יותר מזה יודעת מצויין לעמוד על שלה, מעניין מאיפה היא למדה את זה 😉

אחרי בחירת החנות המתאימה (והיחידה שבאמת יכולנו לעשות בה חורים באותו רגע), ובחירת עגילים יפים עם הצבע הורוד ההכרחי לכל ילדה בגיל ארבע, אכן הגיע הפחד (ולא רק אצלי). אמרתי ליולי שהיא לא חייבת, ושאפשר לחזור הביתה גם בלי לעשות חורים (וגם לחסוך לי שלוש מאות שקל על הדרך וכאב לב לא קטן). אבל היא, ילדה אמיצה אמיתית, היא החליטה שהיום זה היום, ושלמרות הפחד נעשה את זה.

אז תודה לאל אין יותר אקדחים בגודל של בית, והאקדח הוא בכלל לא אקדח אלא מין פלסטיק קטן שבא יחד עם העגיל והוא סטרילי וחד פעמי. ויותר מעניין, מסתבר שהטכנולוגיה המרשימה של חירור שתי האוזניים בו זמנית, כוללת שני בחורים צעירים שאומרים “אחת, שתיים, שלוש” ומחוררים כל אחד באוזן אחרת כמעט בו זמנית, ממש חזית הטכנולוגיה, איך לא חשבו על זה קודם? :)
אבל לפחות זה מונע מהילדה את ההתלבטות האם לעבור את הכאב באוזן השנייה, כי עוד לפני שמספיקים לעכל שתיהן מחוררות.

ואין כמו גלידה מלג’נדה לשיכוך הכאב, וכמובן מראה גדולה כדי לראות את התוצאה, שמוציאה חיוך גדול מילדה קטנה עם עגילים מנצנצים חדשים באוזניים עם מעט צבע ורוד (הכרחי כבר סיכמנו).

אז עברנו גם את זה. אני מקווה שלא נגיע ליום שבו היא תבקש קעקוע !

וחובה לצרף תמונה של המאושרת עם צמד הרעים החדשים באוזניה:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?

מישהו פה מאמין שזה אפשרי? שירים את ידו. הרי אם זה היה אפשרי היינו משתמשים בזה, נכון?  היינו שומעים על זה לפחות, לא? יש הרי הרבה מחשבונים של התאמה (לפי שמות, קבלה, מזלות וכו’) שאף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בהם (אם כי מישהו בטוח נכנס רק כדי לבדוק ליתר בטחון :))

בבלינק הנפלא של גלאדוול מסופר על הנושא הזה, ומתברר שאפשר גם אפשר לחזות הצלחת קשר בהצלחה די גדולה ואפילו בכלום-זמן. באוניברסיטת וושינגטון ישנה “מעבדת אהבה” של פסיכולוג בשם ג’ון גוטמן, אל המעבדה מגיע הזוג המאושר (או הלא כל כך מאושר). הזוג נכנס לחדר קטן ומחברים כל אחד מהם לאלקטרודות וסנסורים, שבודקים את פעימות הלב, רמת ההזעה ואפילו טמפרטורת העור. מתחת לכסאות מחוברים סנסורים כדי למדוד את תנודותיהם בכסא. והכי הכי חשוב – ישנן שתי מצלמות וידאו שמכוונות אליהם, כדי להקליט כל מה שאמר ועשה כל אחד מהם. הם נשארים שם 15 דקות בלבד, לבדם(!) ודנים בכל נושא שמתחשק להם שקשור לזוגיות שלהם שעורר ויכוח ביניהם. (כן, כן, הם לא דנים בזוגיות שלהם, אלא במשהו אחר בחיים שהם לא לגמרי מסכימים עליו, בספר למשל מתואר דיון בין שני בני זוג על הכלבה שלהם, אבל תקציר זה תקציר אז אני משמיטה את החלק הזה).

האם אפשר לחזות מהקלטה של 15 דקות של שיחה בין בני זוג האם היחסים בין בני זוג בריאים או לא-בריאים? ההימור הסביר והשפוי הוא שלא, 15 דקות הרי הן לא הרבה זמן, ונושא כמו כלבה נניח הוא לא הכל במערכת יחסים, כי הרי במערכת יחסים יש ילדים, ועבודות וחמים וחמות, וסקס ומיליון דברים אחרים. ולכולם הרי לפעמים טוב יחד ולפעמים רע, אז איך משיחה של 15 דקות אפשר לדעת בעצם? כדי להכיר זוג הרי צריך שבועות או חודשים, כדי לראות אותם בכל מיני מצבים, לא?! הם רק משוחחים ביניהם, אפילו לא החליפו איתם מילה, לא שאלו אותם שאלה אחת, אז איך?

ג’ון גוטמן (ובעתיד תראו שלא רק הוא) הוכיח שלא תמיד צריך המון זמן ומידע כדי לחזות את העתיד. גוטמן הגיע לדיוק של 90 אחוזים אם הזוג יושב ומשוחח רק רבע שעה, ומעל 95 אחוזים אם הזוג משוחח שעה שלמה. ומתברר שאפילו בצפייה בשלוש דקות בלבד(!) אפשר לדעת באחוזים די גבוהים (מעל 70 אחוזים) אם הם יישארו נשואים ב-15 שנה הקרובות, ואם לא, אז מי מהם ייזום את הגירושין!

איך הוא עושה את זה?

נתחיל בדרך המסובכת:
לגוטמן  יש שיטת קידוד שבה 20 קטגוריות שונות שמתאימות לרגשות שזוג יכול להביע במהלך שיחה – גועל, חיבה, זלזול, אמפתיה, כעס, התגוננות, התבייכנות, עצבות, התקפה, חסימת הצד השני, נייטרליות ועוד. את כל אלו אפשר לזהות בהבעות הפנים ותנועות הגוף וכמובן התוכן של השיחה. אז שיחה של 15 דקות מיתרגמת לבערך 800 מספרים כאלו, ועם שקלול של הסנסורים האחרים ובשימוש בנוסחא שמשקללת את הכל הוא מגיע לחיזוי הנכון. מדהים!

לדוגמא, בשיחה פשוטה כמו של הזוג עם הכלבה, הבחור מתגלה כמאוד מתגונן והבחורה כמאוד מזלזלת, לא תמצאו את זה במילים שהם אמרו, אבל כששומעים את הטון ורואים את התנועות לפעמים דברים נראים אחרת. לא בדברים הגדולים בוחנים קשר בין בני זוג כי אם בדברים הקטנים, שם באמת נמצאים הפרמטרים החשובים.

מה שבעצם נבחן הוא הרגשות החיוביים לעומת השליליים, היחס ביניהם כשהיחסים בין בני הזוג טובים אמור להיות לפחות חמישה לאחד. גוטמן מתבונן בכמעין גרף של עליות וירידות, הוא עוקב אחר הרגשות החיוביים והשליליים, ובדרך כלל כשמתחילים לרדת למטה, לכיוון הרגש השלילי, תשעים וארבעה אחוזים מהזוגות ימשיכו לרדת למטה. הם מגיעים למגמה שלילית ולא מסוגלים לתקן אותה, ומכאן הדרך לגירושין סלולה.

אז אולי כל אחד יכול לעשות את זה?

גוטמן נתן לפסיכולוגים ויועצי זוגיות, חוקרי זוגיות, וסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, וגם לנשואים טריים, גרושים טריים ואנשים שנשואים באושר לאורך זמן לצפות בקלטות ולהחליט מי מהזוגות יתגרש ומי יישאר נשוי באושר. והם, הגיעו רק למעט מעל 50 אחוזי הצלחה, שזה פשוט קצת יותר טוב מאשר להטיל מטבע מה יקרה עם כל זוג וזוג. גם גלאדוול עצמו שצפה ב-10 קלטות שחצי מהם התגרשו וחצי מהם נשארו נשואים באושר הצליח לקלוע רק בחמישים אחוזים מהמקרים.
האמת, זה די טבעי שהם לא הצליחו באופן מיוחד, הקושי להבחין בפרטים הנכונים נובע מהכמות המהממת של מידע שנמצאת בשיחה בין שני אנשים, לסנן רק את אלו הנדרשים זה לא קל ודורש מומחיות.

אבל גוטמן עצמו בעצם בכלל לא זקוק למשוואה הזו, הוא יכול בשניות לחתוך את גורלה של קלטת מסויימת, זה נקרא thin slicing, וזו היכולת של התת מודע שלנו למצוא פטרנים בסיטואציות והתנהגות על בסיס התנסות צרה מאוד. יש לנו את זה בכל מיני תחומים בחיים, וזה חלק מהתת-מודע המופלא שלנו.
הוא יכול לזהות זאת אפילו כשהוא שומע כבדרך אגב שיחה של זוג במסעדה, כי לא באמת צריך לשים לב לכל הפרטים, וכאן אנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו בכל זאת (בלי משוואות ובלי סנסורים) – הוא שם לב במיוחד לארבעה דברים: התגוננות, תוקפנות, ביקורת וזלזול. והכי חשוב מכולם הוא הזלזול, זה הסימן הכי גדול שהזוגיות נתונה בבעייה. ביקורתיות היא גם מאוד בעייתית אבל יכולה להיות בגובה העיניים, זלזול מטרתו ליצור היררכיה ולהנמיך את הצד השני וזו בעייה קשה הרבה יותר.
נשים יותר נוטות לביקורתיות וגברים יותר לאגרסיביות ותוקפנות, אבל בזלזול אין עדיפות למין אחד על משנהו.

במאמר אחר של גוטמן, מתואר מחקר שבו ביקש מזוגות שיספרו את סיפורם מהיכרותם ועד להווה, ואת הפילוסופיה שלהם לגבי חיי נישואין. הוא ניתח זאת שוב תוך התייחסות לשלילי וחיובי, אפשר לראות שזוגות שמצבם לא הכי טוב זוכרים יותר את הדברים השליליים (ובאופן כללי הזכרון שלנו די פועל ככה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)  כמו כן אחוז המתגרשים הגבוה ביותר הם אנשים שביקורתיים מאוד כלפי הצד השני, מפוקחים מאשליות לגבי נישואין ומאמינים שאתגרי הנישואין הם מעל למה שבכוחם לפתור.

אז מסתבר שאפשר לחזות הרבה יותר מהר ממה שחושבים אם נישואין יצליחו או לא. מצד שני, לא בטוח שהייתם הולכים עם אהוב ליבכם לבדוק את זה דבר ראשון מחר בבוקר 😉

פה תוכלו למצוא פרק מספרו של גוטמן על העקרונות שגורמים לנישואין לעבוד.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)

פשוט חייבת, אבל חייבת להגיב על המאמר הזה, שמסביר על הפסיכולוגיה של הפייסבוק. חלק ממה שכתוב פה משעשע ברמות היסטריות בעיניי.
המאמר נותן המלצות שיעזרו לנו להיות פופלאריים ברשת החברתית הזו, ובעצם במקום להסתכל על זה כעל חלק מהעולם שלנו מנסים ללמד אותנו איך להפוך לחיות חברתיות ברשת. כי ברור שאנחנו חבורה של אנשים סופר-שטחיים שהפופולריות שלהם ברשת היא הערך העליון שבגללו אנחנו בכלל נרשמנו לפייסבוק, יש איזו סיבה אחרת להירשם לפייסבוק חוץ מאשר לצבור פופולריות ברשת?!.
אני מקווה שאת רובנו זה באמת לא מעניין ולא בגלל זה אנחנו חברים בפייסבוק, אבל בהחלט שווה קריאה וגם חיוך. ההמלצות שלהם מופיעות פה בכתב אלכסוני, ההמלצות שלי בכתב הרגיל.

שיהיו חברים, אבל במידה

 

כמות החברים ברשת החברתית אמנם משמשת כמדד לאטרקטיביות שלכם בעיני משתמשים אחרים אבל צריך לדעת שיותר מידי או פחות מידי ממנה יכולה לפגוע בפופולאריות שלכם. מחקר שנערך בשנת 2008 מצא כי מספר החברים הממוצע שיביא אתכם למקסימום פופולאריות הוא בסביבות ה-150. אם יש לכם מעל ל-300 או פחות מ-100 אתם עדיין אטרקציה – אבל פחות.

הכי מפריע לי בפסקה לעיל היא “מספר החברים הממוצע שיביא אתכם למקסימום פופולאריות הוא 150”, מה לעזאזל היא מקסימום פופולריות, איך מודדים אותה? ואיך יכול להיות שב-150 היא יותר גבוהה מאשר ב-2000 נניח?
אז קודם כל, בעניין ה-150, כבר היה הסבר למה דווקא המספר הזה תופס כמספר חברים בפוסט הזה, משעשע שהמספר הזה שוב חוזר. מצד שני, אני מצטערת לומר, לא מכירה הרבה אנשים עם 150 חברים, סטטיסטית לרוב האנשים הפעילים שאני מכירה יש יותר. לפי הסטטיסטיקות של הפייסבוק לאדם הממוצע בפייסבוק יש 130 חברים, אבל אלו כוללים כמובן גם את אלו שנרשמו ולא הוסיפו לעצמם אף חבר, ויש כמובן לא מעט כאלו.
ומסתבר שלמרות מספר החברים הגדול שיש לחלק מהאנשים, גברים מתברר יכתבו הערות והארות רק ל-17 חברים, ונשים בממוצע ל-26, וזה אך במעט יותר גבוה לאלו שיש להם 500 חברים מאלו שיש להם 120.
מעניין לקרוא את המאמר הזה לגבי כמה חברים יכולים להיות לך.

יופי חשוב מאופי. תדאגו שרוב החברים שלכם יראו טוב

זה אולי נשמע נדוש, חומרי ושטחי –  אבל זה עובד. מסתבר כי אם המגיבים והכותבים על הקיר שלכם נראים טוב, היוקרה של הפרופיל שלכם בעיני אחרים עולה. ככה לפחות קובע מחקר מ-2008 שחקר את הנושא.  קחו בחשבון כי אלו לא רק החברים שלכם, אלא גם משתמשים מזדמנים. כדי להשיג את מירב האפקט תצטרכו לעשות סלקציה בהרשאות החשבון שלכם ורק כאלו עם תמונות מושכות יוכלו להגיב בקיר שלכם.

אז תדאגו שרוב החברים שלכם ייראו טוב, ואם לא אז שלא יהיו חברים שלכם, או שלפחות לא יגיבו אצלכם כדי חס וחסה לקלקל את הפופולריות שאתם צוברים. אז כנראה הגיע הזמן לנסח מייל מעין זה: “חבר יקר, מכיוון שהמראה החיצוני שלך לא איי-איי-איי אבקשך לשפר הופעתך, או להחליף את תמונתך בתמונה של דוגמנית על, או לא להגיב אצלי יותר מחשש לפגיעה בפופולריות שלי. במידה ותתעלם מבקשה זו אאלץ להוריד אותך מרשימת החברים שלי לאלתר”.
האמת אולי בעצם כדאי להוריד את החברים הלא-יפים מחשש שמישהו יראה אותם ברשימת החברים שלנו, חבל – הם מקלקלים את הפופולריות! (רק תזהרו שלא לרדת מתחת ל-150, ומה בעצם יותר גרוע?!)

נו באמת!, אם כבר למדנו משהו בחיים זה שבחברות המראה הוא לא הדבר היחיד שקובע ויש לנו חברים שלא היו זוכים בתחרות יופי ארצית או מקומית ובכל זאת אנחנו אוהבים אותם בכל לב.

שיטות התרחבות – ככה תגייסו יותר חברים

מחקר מ-2008 מצא שבע דרכים שיוכלו לשפר את יכולת הגיוס שלכם, ככה שתוכלו להגיע למספר החברים האופטימלי. הוא ממליץ ליצור קשר עם חברים רחוקים או כאלו מהעבר שלכם, לערוך מעקב חברתי אחריהם ולראות מה הם עושים בלי לדבר אתם, לחפש אנשים שפגשתם במציאות, להיות צופים פאסיביים באחרים, לעדכן את הסטטוס שלכם ולדאוג שיהיה כל הזמן תוכן איכותי ומעניין בקיר שלכם. אם יש לכם זמן פנוי בהחלט תוכלו לנסות חלק מהשיטות שלו בדרך ל-150 חברים.

גיוס חברים? ככה קוראים לזה היום? ואם כבר גיוס חברים, אז גיוס חברים יפים בלבד!
אז נעבור על שבעת הדרכים המומלצות לגיוס:

1. ליצור קשר עם חברים רחוקים או כאלו מהעבר שלכם
2. לערוך מעקב חברתי אחריהם ולראות מה הם עושים בלי לדבר אתם – דרך מעניין לגייס חברים, לא לדבר איתם!
3.
לחפש אנשים שפגשתם במציאות – מהפכני ממש, איך מישהו לא חשב על זה לפני זה?
4. להיות צופים פאסיביים באחרים – ושוב הפסיביות מוסיפה חברים :)
5. לעדכן את הסטטוס שלכם
6. לדאוג שיהיה כל הזמן תוכן איכותי ומעניין בקיר שלכם.

עוד מישהו פה הגיע רק עד 6?
אני לא רואה סיבה לנסות להרחיב את מעגל החברים שלכם רק כדי להגיע למספר מסויים, לא משנה אם המספר הזה הוא 150 או 1500. קודם כל, להגיע ל-150 לא נראה לי אישית בעייתי בכלל, ואם המטרה היא להגיע למספר מסויים של חברים (ולפי האמור לעיל שנראים טוב) למה לא להציע לכל אחד ואחת שנראים טוב חברות? מה זה משנה אם תחליף איתם מילה בכלל?

שמרו על דיסקרטיות

היות והפרופיל שלכם הוא המקום לכל הדיבורים, ריכולים, וידואים והשמצות – הפרטיות היא אחד הנושאים הכי חשובים בפייסבוק. מחקר שנערך השנה קובע כי רווקים צעירים נוטים לחשוף פרטים אישיים שלהם בפייסבוק במה שמכונה “אפקט חוסר העכבות ברשת”, לעיתים בלי לחשוב על התוצאות. לעומת זאת, במחקר אחר נמצא כי בזמן האחרון חל שיפור בשימוש שעושים צעירים אלו בהגדרות הפרטיות שמציעה פייסבוק, אז כנראה ותוצאות החשיפה עושות את שלהן. אנחנו בכל אופן לא ממליצים לכם לחשוף הכל, בטח אם אתם רוצים להישאר פופולאריים לאורך זמן.

חוסר עכבות ברשת – זה תמיד משעשע אותי, כאילו רק ראינו רשת שנמצאת מאחורי מחשב ושכחנו את כל ההגיון מאחור, סליחה – רק הרווקים כנראה כאלה. מישהו באמת מרגיש אנונימי בפייסבוק? לא רק שאתה חושף את עצמך אתה חושף גם מי הם חבריך, וכבר אמרו חכמים: אמור לי מי חבריך וכו’ (או: אמור לי את מי גייסת להיות חבריך…).
אני נוטה להאמין שבני אדם (לרוב) קצת יותר חכמים מהמתואר לעיל, ומן הסתם יודעים שיש גם מי שקורא את מה שאנחנו כותבים. גם אני לא ממליצה לחשוף הכל, ובטח לא ריכולים והשמצות, אבל בלי קשר לפופולאריות, אלא בעיקר כדי לשמור על התדמית שלכם במצב סביר.

בלי בני זוג: אל תתנו להם לראות את הפרופיל

מחקר קובע כי בני זוג בפייסבוק נוהגים לצפות אחד לשני בפרופיל – עובדה שמעוררת קנאה ומכניסה מתח למערכת היחסים הפיזית והוירטואלית. המתח שיכול לפגוע בתפקוד שלכם בפייסבוק וכתוצאה מכך גם בפופולאריות שלכם. ההמלצה של החוקרים היא לחסום את הגישה של בן או בת הזוג לחשבון שלכם וככה לשמר את מערכת היחסים וגם את הפרסטיג’ ברשת. אם אתם מאלו שחולקים הכל – תמשיכו על אחריותכם.

איזו הצעה מוזרה זו לחסום את הפרופיל שלך מבן/בת הזוג שלך? הרי גם העובדה שיש לך בן/בת זוג יכולה לפגוע בפופולריות שלך. אם כבר אז עד הסוף, למען הפופולריות – תרשום שאתה סינגל, תירשם ל”are you interested”, תחסמו את בן/בת הזוג שלכם ובאופן כללי תסתירו מבני הזוג שלכם כמה שיותר, חוסר אמון הוא מתכון בטוח להצלחה בזוגיות והמשכה למשך שנים. נו, באמת! (אכן, “נו באמת!” כנראה היה צריך להיות השם של הפוסט הזה).
 
תהיו עצמכם. האמת יותר פופולארית מהשקר

במחקר שנערך השנה נמצא  בדק ומצא כי הפרופילים בפייסבוק בדרך כלל משקפים נאמנה את בעליהם יותר מאשר את האידיליה שלהם. אולי אנחנו לא מכירים את כל החברים שלנו ברשת באופן אישי, אבל מה שהם כותבים על עצמם ועל הטעם שלהם בסרטים, ספרים ומוזיקה כנראה נכון. אנחנו ממליצים לקחת את התובנה הזו וליישם אותה. שקרים מתגלים גם בפייסבוק וכאשר זה קורה – כמות החברים מצטמצמת.

אז עד עכשיו גייסנו חברים (יפים, רק יפים), רק 150 כאלה וגם החלטנו למנוע את הגישה של בני הזוג, ועכשיו ממליצים לנו להיות אמיתיים? חשבתי שכל הקטע זה להתחיל לבנות דמות חדשה שתהיה פופולרית? ומה אם האמת שלנו משעממת – לא חבל לאבד נקודות?
אני בעד אמת ורק אמת, אבל בשביל פופולאריות? זו הסיבה להיות אמיתיים?
שקרים מתגלים בכל מקום, ובכל מקרה מאוד נראה לי שלא נוח לחיות איתם.
הכי חשוב – אל תשכחו לכתוב את האמת על הטעם שלכם בסרטים, ספרים ומוזיקה, הכי חשוב!!!

תשקיעו בחברים שלכם. תשומת לב תמיד חוזרת

הבעיה: קצב החיים המהיר לא תמיד משאיר לנו מספיק פנאי וחשק לפתח חברויות ולעתים קרובות חברים הופכים להיות היסטוריה רק בגלל אילוצי זמן. הפתרון: מחשב, אינטרנט ופייסבוק. מי שרוצה הוכחה לכך יוכל למצוא אותה במחקר הזה מ-2008, שמצא כי משתמשי פייסבוק מצליחים לייצר “הון חברתי” גדול יותר מאשר אלו שלא פתחו חשבון ברשת החברתית על אף כל המגבלות של המציאות המודרנית.

המסקנה (שלנו לפחות) היא כי יש לתת לחברים שלכם ברשת את אותה תשומת הלב כמו שאתם נותנים לחברים שלכם במציאות הפיזית. אל תשכחו שפייסבוק זה לא רק מקום של תמונות וסטטוסים, זה גם מקום של הצעות עבודה והזדמנויות עסקיות ואישיות. בסוף זה ישתלם לכם.

מסכימה שלתת תשומת לב לחברים במציאות ובפייסבוק זה דבר חשוב. חברות היא עניין של השקעה ותשומת לב. סוף סוף פסקה אחת שעברה סוג של בשלום. תודה לאל!
וכמו שנאמר, פייסבוק זה לא רק מקום של תמונות וסטטוסים, זה גם מקום של צבירת פופולריות (יעד מספר אחת) ושל הצעות עבודה והזדמנויות עסקיות ואישיות (יעד מספר שתיים). למישהו יש שם חברים בעצם?!
אז לסיום – נו, באמת!!!

פוסטים קשורים:
פוסט על הסרט של פייסבוק
ועל דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וגם לא אבין)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

פייסבוק – הסרט

אז כמו כולם הלכתי לראות את הסרט של פייסבוק, מן הסתם אם צריך לראות אז רואים. אני חייבת לומר שציפיתי להרבה יותר, הרבה יותר. אז הסרט חביב בעיניי ולא יותר. מצד שני, כנראה סרט חובה לאנשי מדעי המחשב בפרט והייטק בכלל, לחננות במובן הרחב (לחנונים ש”היפה והחנון” נראה להם חובה, בטח ובטח כדאי ללכת לסרט שבו מזכירים את המילה אימקס), אך הסרט מעניין גם לקהל הרחב יותר.
יש טענות שרק 40% מהמוצג בו התרחש באמת, אבל ממתי זה הפריע למישהו ללכת לסרט?!

אז הסרט עוסק בצוקרברג, שהוא חננת-על ודי אוטיסט, אאוטסיידר שלא יכול להתקבל לאף מועדון בהרווארד, אבל שיודע לתכנת בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, גם אם מעירים אותו מהשינה באמצע הלילה. הוא אמנם יהודי, אבל לעובדה שהוא דחוי אין שום קשר להיותו יהודי, אלא רק להיותו איש אנטי-חברתי למהדרין עם אפס כישורים חברתיים.
צוקרברג מתחיל מיצירת אתר שנקרא פייסמאש שבו מדרגים בחורות אחת מול השנייה (כמו הוט אור נוט, מה שכמובן העלה את חמתן של הבחורות וגם את חמתה של הרווארד לאחר שזה גרם לנפילת השרת שם). לאחר מכן הוא גונב רעיון של זוג תאומים חתיכים מהרווארד, שדומה להפליא לרעיון של פייסבוק, מרים אותו בשבוע (למרות שבצורה לא ברורה הוא עולה רק אחרי חודש וחצי), תוקע סכין בגב לחברו הטוב ביותר שהשקיע בפייסבוק מכספו, והולך (שולל?) אחרי גאון אינטרנטי שובה לב שבסוף מאכזב אותו.

כל זה קורה כשפייסבוק הולכת ומתעצמת והופכת למשהו בגודל של אחת המדינות הגדולות בעולם.

הסצינה הכי מומצאת בעיניי היא זו שבה נערכים מבחני קבלה למתכנת בפייסבוק, שם יושבים להם האקרים מול שולחן עגול עם לאפטופים והמבחן הוא לפרוץ לאיפשהו (עד כאן כל הגיוני), ואז הם אמורים לשתות שוט על כל עשר שורות קוד שהם כותבים, לשתות שוט על כל טעות, לשתות שוט כל שלוש דקות, ולשתות באופן כללי. אני מניחה שרוב החננות שבינינו יודעים שלשתות זה לא בדיוק מה שעושים רוב המתכנתים שהמחשב ושורות הקוד מהווים אחוז ניכר מהחיים שלהם (וכך לא מהימנה גם הסצינה שבה רואים שהמקרר של צוקרברג מלא אך ורק בפחיות בירה, יותר סביר מקרר מלא משקה דנונה). אבל זה מצטלם יפה ומשעשע, אז כנראה לאף אחד לא אכפת.

ולדמויות, שהן המעניינות בעיניי יותר מכל העלילה כולה: (ומי שלא מבין את הצבעים שלמטה יכול למצוא את המילון כאן)

צוקרברג – כמו שאפשר היה לצפות הוא כחול למהדרין, איש טכנולוגיה חסר כל רגישות, אפילו מינימלית (אמרתי כבר אפס כישורים חברתיים). הוא לא עושה שום דבר שם מתוך רוע, רק מתוך חוסר הרגישות הטבעי כל כך אצלו, אטום לחלוטין, או במילים אחרות האיש פשוט אוטיסט. הוא חנון בכל רמ”ח איבריו שיכול לשבת מול בחורה ולומר לה: “את לא צריכה ללכת ללמוד עכשיו, את הרי לומדת באוניברסיטת בוסטון”, והאמת שלומר זו לא המילה הנכונה יותר נכון להפטיר זאת בבוז, ששוב אינו נובע מרוע רק מתוך החוכמה שלו וכי ככה הוא רואה את העולם. ובדיוק בגלל זה הוא יכול להעלות רעיון כמו להשוות בחורות לבהמות בלי לחשוב פעמיים אפילו.
הוא לא יוצא באמת מהחדר שלו, הוא כותב בלוג באונליין ולא חוסך את מחשבותיו שם (גם אלו שעדיף לנצור בלב למשך חיים שלמים), הוא לא מסוגל להקשיב, לא לנהל שיחה של יותר מדקה, ובטח ובטח לא רואה אף מסיבה מהמסיבות של המועדונים בהרווארד (שהוא כה שואף להתקבל אליהם) במו עיניו.
אז כן, הוא אמנם בפועל גנב בעצם רעיון של אנשים אחרים, אבל זה לא חדש בעולם שלנו.
בסרט, מהירות הדיבור שלו צפויה לדעתי לפחות לכניסה לספר השיאים של גינס, אבל מתברר שבמציאות הוא מדבר הרבה יותר לאט מזה. (וממתי סרטים נאמנים למציאות בכלל?)

ווארדו – החבר החביב והירוק של צוקרברג, שבעצם הוא לא חבר, כי לצוקרברג אין חברים, הוא הרי בכלל לא יודע מה זה. אדוארדו אמנם הוא מותק של בנאדם, אבל זה עוד לא הביא אף אחד רחוק. הוא לא בעל כשרון, לא בעל חשיבה יצירתית ולא שובה לב, ומן הסתם הוא לא האדם הנכון לקדם את פייסבוק. אז נכון שלא יפה לדפוק אנשים רק בגלל שהם נחמדים ותו לא, אבל נחמד כבר אמרנו היא לא המילה הנכונה לתאר את צוקרברג.

שון פרקר – שולל או לא שולל זו השאלה?
אז לא שולל, כי אז פרקר הוא צהוב מדהים – הוא שובה לב, מוכשר מאוד, יצירתי ומעניין, הוא מרתק ואיש שיחה שאין כמותו עם נטוורקינג מטורף ויכולת מדהימה לסחוף אנשים אחריו. הוא הקים את נאפסטר, ויש לו חלק גדול בפייסבוק שאנחנו מכירים היום כי הוא פתח את הדלת להשקעה וגם חשף את פייסבוק לעולם הגדול (או את העולם הגדול לפייסבוק). חוץ מזה הוא גם ג’סטין טימברלייק (ולא, שון פרקר האמיתי לא נראה בכלל כמו טימברלייק).
אז למה כן שולל? כי כל זה טוב ויפה אבל לא מחזיק מים לאורך זמן.
האמת שלדעתי, הוא הדמות הכי מעציבה שם, נשארים עם תחושת החמצה לגביו, פשוט חבל, כי אם לשני אלו שלעיל אין תקווה פשוט, אז במקרה שלו, הוא, עם כל המושלמות שלו, הורס את הכל בשתי ידיו, פשוט מחרב כל טוב שעשה בשל ההרס העצמי שחזק אצלו יותר מכל המוצלחות גם יחד. כנראה ככה אפשר להרוס – בשילוב של מחלת רדיפה, הרבה סמים וסקס עם קטינות.

האמת שזה משעשע, שהאיש שאין לו חברים הוא שיצר את הרשת הכי גדולה של חברים שראינו אי פעם. אם אתה לא יכול להתקבל לאף אחד מהמועדונים כנראה אתה מקים מועדון משלך כדי שכל השאר יצטרפו אליו אח”כ, אז מה אם הוא וירטואלי, העיקר שכולם שם.

אז הסרט לא שינה את היחס שלי לפייסבוק, ויום אחרי הסרט נכנסתי אליו בדיוק כמו ביום שלפני. פייסבוק לדעתי הוא כלי נהדר (גם אם לא הכל בו מובן לי), אבל הוא רק כלי, לא העולם האמיתי.

והנה הטריילר החביב עליי:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5BpvUY8Mgeg&fs=1&hl=en_US]


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה לעולם לא אבין)

בסך הכל נראה לי שאני די יודעת מה לעשות עם פייסבוק, אבל יש כמה דברים בפייסבוק שאני תוהה לגביהם כבר זמן רב, וכבר הגעתי למסקנה שכנראה לא אבין לעולם. אז הנה הם:

  • אנשים שאתה לא מכיר שמציעים לך חברות בלי לכתוב כלום. אם מישהו שאתה מכיר מציע לך חברות מן הסתם אין צורך שיכביר מילים. אבל מישהו שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי עליו, זה באמת נראה הגיוני למישהו לאשר ככה? מה ההגיון בלהציע חברות למישהו בלי לכתוב שום דבר? למה בכלל הוא/היא הציעו לי חברות? (ויש גם היא כאלו מתברר. כי נניח שלהוא אנחנו יכולים להעלות על דעתנו סיבה נוטה להגיונית, אבל מה הסיבה של ההיא?)  ומתי אנחנו אמורים לדבר אחד עם השני, אחרי שאני אאשר אותו?
    ביניהם נכללים גם אלו ששולחים רק “היי”, זה נחשב בעיניכם תוכן להודעה? יש הגבלת מילים ולא סיפרו לי עליה?
    בקיצור, אני דוגלת בלאשר רק אנשים שיש לי מושג מי הם – או שאני מכירה אותם או שהתכתבנו בינינו (וחובה שההתכתבות תכלול יותר משלוש מילים), שכבר יש לי מושג מי זה ושיש לי סיבה לאשר.
    (ובעיקר משעשע בעיניי שרוב מי שקורא את זה בטח כבר חבר שלי, אז ככה שזה לא מגיע לעיניים הנכונות :)).
  • Poke – למה לעזאזל הדבר הזה מועיל? גם ככה רק אחרי בערך חצי שנה אני מגלה שמישהו עשה לי poke כי זה לא מופיע במקום שרואים בכלל. אולי זו אמורה להיות טכניקה לתקשר עם מישהו ולחסוך מילים? כנראה טכניקה מוזרה שנועדה לאנשים עצלנים במיוחד. אפילו התרגום של זה לא נשמע מי יודע מה – “נעץ אצבע, בעיקר נעץ אצבע במישהו כדי למשוך את תשומת לבו”, במציאות זה לא נשמע נעים במיוחד וגם בפייסבוק לא משהו. ובדיוק כמו קודם, למה זה נראה הגיוני למישהו שאני לא מכירה לתחוב בי את אצבעו?
    אבל מסתבר שבפייסבוק יש כמה וכמה קבוצות שהחליטו מה משמעותו, כמו:
    Why dont we stop this poke war and just have sex?
    או הקבוצה:
    The Poke Button Should Be Called “Yes I Would Like To Sleep With You” 

    ושלמרות שהוא לא פיצ’ר הגיוני במיוחד אנשים מוכשרים במיוחד הצליחו אפילו להיעצר בגללו .

  • למה זה טוב שמראים לי תכנים שחברים שלי מופיעים בהם ואני לא יכולה להגיב עליהם? אם כבר טרחתם והראתם לי משהו שחבר שלי הגיב עליו או תמונה שחבר שלי מתויג בה לפחות תתנו לי להגיב או לעשות לייק אם אני רוצה. או שזה כמו נרות חנוכה? לראותם בלבד??
  • אנשים שכותבים סטטוסים מסתוריים וסתומים שלא אומרים כלום –  דברים בסגנון “מחשבות רבות” או “שבוע של בשורות והמבין יבין”  – במקרים האלה באמת המבין כנראה מבין, אבל הלא-מבין (כמוני) כנראה לא יבין, והאמת שזה די משונה בעיניי לכתוב סטטוס כזה, כבר היה עדיף לחסוך מכולנו.

אם מישהו מבין את אחד הדברים לעיל אני אשמח אם הוא יסביר לי, בינתיים אני אמשיך לתהות כנראה.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)

משום מה יש הורים חושבים שזה ממש בסדר לסבן את הילדים שלהם, לרמות אותם בדברים הקטנים, לנפנף אותם כדי שיפסיקו להציק, להבטיח הבטחות סרק ולזרוק מילים באוויר. אם לומר את זה במילים קצת יותר בוטות הרבה הורים פשוט משקרים לילדים שלהם.

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, הייתי אז בת פחות מ-5. אמא שלי הבטיחה שתיקח אותי איתה לעבודה שלה (היום לא ברור לי בכלל למה חשבתי שיהיה מעניין לי שם, אבל אז רציתי, כנראה בעיקר כדי להיות איתה וכדי לא להיות בגן, ובעצם הסיבה לא ממש חשובה כאן), היא אמרה שרק נעבור דרך הגן והיא תיקח אותי איתה, ואז הגענו לגן, והיא פשוט התכוונה להשאיר אותי שם. כשהבנתי את זה נורא כעסתי, בכיתי וצעקתי ובעטתי, ובסוף היא בכל זאת הלכה, השאירה אותי שם. ואמנם נרגעתי אחרי זמן קצר, זה נכון, אבל אין לי ספק שזו לא הדרך לעשות את זה. כי היא הבטיחה לי, ואני האמנתי לה, והיא שברה את המילה שלה שהיתה כל כך חשובה בעיניי.

וכמה פעמים אמהות בסופר או בחנות הצעצועים מבטיחות לילד, נקנה לך את זה אחר-כך או שנקנה למחרת, ובסוף מגיעות לקופה ולא קונות, והימים עוברים והן לא קונות.  והן חושבות שהילד שכח, אבל הרבה פעמים הוא לא. הוא אמנם ילד, אבל הזכרון שלו לא תמיד נדיף. לפעמים זה נשאר לו, לפעמים אפילו לנצח, צרוב לו בזכרון.

אז למה בעצם הורים עושים את זה? למה הם משקרים לילדים שלהם?

אז קודם כל הם חושבים שהם לא מבינים כלום, כי הם הרי ילדים קטנים, אז מה כבר הם מבינים. והם באמת חושבים שזה ממש לא נורא ושעדיף לעשות את זה כרגע, כי זה ירגיע את הילד לאותו רגע וזה מספיק מבחינתם, ההורים קיבלו מה שרצו בדרך הזו, שקט תעשייתי. הם לא באמת חושבים על הילד כשהם עושים את זה, זה חושבים רק על עצמם. והם חושבים שהילדים יישכחו, יישכחו את ההבטחות שלא יקיימו לעולם, ישכחו את העובדה שרימו אותם, יישכחו את תחושת הציפייה הגדולה שהיתה ואת תחושת האכזבה והתסכול. וזה לא נכון, יש ילדים שזוכרים, יש הרבה ילדים שזוכרים.

והרי זה הרבה יותר קל להבטיח (ולשקר) מאשר להגיד “לא, אנחנו לא נקנה את זה”, הרבה יותר פשוט להבטיח שנקנה את זה מחר, ולקוות שהילד ישכח.  הם מנסים לחסוך את העימות, המיותר לדעתם, בדרך לא דרך.

אז יש פה שתי בעיות, האחת שיש ילדים שלא שוכחים, והם נפגעים וכואבים וכועסים על היחס המזלזל הזה. והאמת שלא מגיע לילדים יחס כזה, ילדים הם אנשים קטנים, ורובם מבינים, בעיקר כשמנסים להסביר להם, ולפעמים גם אין ברירה וצריך להציב להם עובדות, הם יקבלו את זה, לא תהיה להם ברירה. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים, צריך לתת להם הרבה יותר קרדיט ולא לזלזל במוחם על אף שהוא די צעיר. האם מישהו מאיתנו היה מעיז לעשות את זה למישהו מבוגר ולחשוב שהוא יישכח את זה מיד או שייסלח על כמובן מאליו? נראה לי שלא.

הבעייה השנייה היא שהילדים האלה לומדים מאיתנו, הילדים האלה מחקים את ההתנהגות שלנו, לומדים איך מתנהל העולם, את זה הם לומדים דרך העיניים שלהם, ומה שהם רואים בבית זה כנראה מה שהם יעשו בעצמם בעתיד, לנו יש השפעה רבה על עיצוב האישיות שלהם. לא היינו רוצים לגדל ילדים לשקרים ולהראות להם שמותר להזיז את האמת קצת הצידה כל פעם שזה יותר נוח. תחשבו כמה זה לא הגיוני, כועסים על הילדים כשהם משקרים, כשבעצם זה מה שהם ראו במו עיניהם בבית.

אנחנו כולנו לכאורה דוגלים כל הזמן בלומר אמת אבל לא באמת תמיד חיים ככה, האחד בפה ואחד בלב הזה ממש לא במקום, אנחנו הדוגמא של הילדים האלה. דוגמא אישית הרבה יותר משמעותית מהצהרות שמתבררות כריקות מתוכן.

אבל הורים לא משקרים רק לילדים שלהם. הם חוטאים בשקרים לבנים הרבה פעמים לאחרים בנוכחות הילדים שלהם ולפעמים אפילו נעזרים בילדים. הם בעצם הרבה פעמים מחנכים את הילדים לדבר שקר. כשהם אומרים להם לומר בטלפון שהם לא נמצאים, או להגיד לשכנה שאמא נחה עכשיו, או שהם רואים את ההורים מתחמקים בשקרים לבנים מארוחה משפחתית שאין להם כוח אליה ועוד כל מיני מהסוג הזה.

ואסיים בציטוט של מנהל בית ספר פרטי שאמר:”הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאוד כדי שילדיהם ילמדו אצלנו יחד עם חשבון וכימיה גם קצת מוסר. ואז, בחופשה, הם לוקחים את ילדם לפארק השעשועים, ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך 5 ש”ח בדמי הכניסה. כדי לחסוך חמישה שקלים הם הורסים חינוך של 15 אלף שקלים”.

הפוסט הזה הוא פוסט שלי שפורסם בדה-מרקר לפני שלוש וחצי שנים כשיולי שלי היתה בת שנה. היום כשהיא בת ארבע וחצי אני יכולה רק להיות גאה ולומר שאני עומדת בדיברתי ומחנכת אותה בדיוק ככה. ואין גאה ממני כשהיא אומרת לי: “אמא, הבטחות צריך לקיים”, כי אכן הבטחות צריך לקיים.
היא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובדרך כלל יודעת להתמודד עם הלא, בעיקר כי היא התרגלה לכך, שיש כן ויש לא, ויש גם משא ומתן באמצע :)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מה לנשים ולאפליית נשים (או: כולנו שוביניסטיים)

איכשהו יוצא לי להיתקל ביותר ויותר נשים שמצליחות להכעיס אותי בתפיסתן נשים אחרות. היינו מקווים להאמין שנשים לפחות ימנעו מתפיסה סופר-שובינסטית של נשים אחרות בימינו, או לפחות יביעו אותה פחות. אני מוצאת יותר ויותר שזה לא עובד ככה, ושבחיים האמיתיים מעבר לתפיסה זה גם בהחלט מתבטא.

והנה שני מקרים שקרו לי בשבועות האחרונים:

  • במקום עבודתי במטבח עומדת לה במקרה אישה מבוגרת וחביבה, שלא מכירה אותי כלל. על ידה המשלוח שהגיע אך לפני דקות אחדות מהסופר והמוצרים ממתינים להם בחוץ שמישהו יואיל בטובו להכניס את דברי החלב למקרר. אני נכנסת לי למטבח (ויש לציין ששנייה לפניי נכנס מהנדס אחר, מן הסתם גבר, למטבח) ובמאור פנים וחיוך רחב אומרת לי האישה הזרה:
  • או! באת בדיוק בזמן! בדיוק התכוונתי להתחיל להכניס את הדברים למקרר, חבל שיתקלקלו בחוץ.

    היא המשיכה: אני לא יודעת אם זה התפקיד שלך פה בדרך כלל…

    אני כמובן עמדתי מולה כולי משתוממת. מה?! אולי אני בחורה אבל זה בהחלט לא הופך אותי לסדרנית קוטג’ ואחראית חלב בחברה, מן הסתם גם כל גבר יכול לעשות את זה (אני מקווה לפחות) ובטח ובטח בתור אישה, ובתור מי שאפילו לא עובדת פה מן הראוי שלא תחליט להטיל כאלו משימות על הבחורה הראשונה שנכנסת למטבח. לא שאכפת לי לסדר את הקוטג’, אבל למען האלוהים, מאיפה בדיוק היא הביאה את זה? (ואת החוצפה, אוי החוצפה). ולמה בעצם לא עלה על דעתה לחייך ולפנות ככה אל הבחור שנכנס שנייה לפניי אל המטבח?!
  • לאחר שבועות מספר ירדתי לי במעלית עם המזכירה החדשה של החברה שמולנו, היא התבוננה בי וברצונה אולי לפתח שיחה היא אמרה: את מהכוח אדם פה, נכון? (אני מודה שזה פחות נורא, אבל כשזה כבר מצטבר זה מצטבר)
  •  

כלומר, למדתי בערך שש עשרה שנים, שבמהלכם למדתי שני תארים במדעי המחשב בטכניון, ובסוף נשים(!) מתייגות אותי כסדרנית הקוטג’ בחברה. אין לי שום ספק שאין כמעט גבר אחד שהיה מעיז להגיד את זה. לחשוב את זה אולי כן, אבל לפחות נראה לי שהיה לו קצת יותר שכל לשתוק באותו הרגע.

אבל למה?

אז יש דברים בגו, הנשים הללו לא לבד, לפחות בתת-המודע גם אנחנו איתם. “blink” הנפלא של גלאדוול מתייחס לעניין האסוציאציות האינסטינקטיביות שלנו, שבהחלט יש להן תפקיד באמונות ובהתנהגות שלנו, ומסתבר שהומצא מבחן שנקרא (IAT (implicit association test כדי להבין איך מתחברים אצלנו אסוציאטיבית נושאים שונים (כמו נשים, גברים, בית וקריירה, או לחליפין לבנים, שחורים טוב ורע). המבחן הזה בודק עד כמה אנחנו מקשרים נושא אחד עם חברו, והאבחנה די ברורה מאליה – אנחנו מקשרים מהר יותר בין שני מושגים שכבר מקושרים אצלנו במוח מכאלו שלא.

המבחן מאוד פשוט – צריך ללחוץ על כפתור אחד בשביל מונחים ששייכים לקטגוריה מסויימת ועל כפתור אחר אם הם שייכים לקטגוריה אחרת. הוא מתחיל קל – רק מונחי גברים-נשים – אישה לימין, גבר לשמאל. אח”כ “אישה או בית” לימין ו”גבר או קריירה” לשמאל, ואח”כ הופכים – “אישה או קריירה” ו-“גבר או בית”. מדובר בהבדל של מאיות שניה, אבל זה בהחלט הבדל גדול, הוא יגלה לכם מה האסוציאציה הלא-מודעת שלכם.

גלאדוול עצמו עשה את מבחן ה-IAT בנושא גזע שוב ושוב – ותמיד תמיד יצא לו שהנטייה שלו היא לקשר בין לבן לטוב ובין שחור לרע , וזה למרות שהוא חצי שחור במוצאו!

והרי התוצאות לפניכם…

אוקיי, אז לתוצאות. באופן אישי עשיתי את המבחן בנושא מגדר 4 פעמים ברציפות (ממליצה בחום לעשות, תנסו בלינק פה). בפעם הראשונה התברר שיש לי אסוציאציה קלה בין גברים למדעים מדוייקים ובין נשים למדעי הרוח, אבל אני מודה שהיה לי קשה הרבה יותר בחלק הזה של המבחן. ב-3 הפעמים הנוספות רק התקלקלתי וקיבלתי כבר אסוציאציה בינונית, כלומר ככל שהשתדלתי יותר ככה מצאתי את עצמי שוביניסטית יותר!

והתוצאות לכלל הנבדקים באתר היא:
ל-26% יש אסוציאציה חזקה בין מגדר למדעים (בין גברים למדעים מדויקים ובין נשים למדעי הרוח)
ל-28% יש אסוציאציה בינונית כזו
ל-18% אסוציאציה קלה כזו
ל-18% נוספים אין נטייה לשום כיוון
ורק ל-10 אחוזים נוספים יש נטייה כלשהי לכיוון השני

כלומר בסך הכל 72(!) אחוזים בעלי נטייה לקשר בין גברים למדעים מדוייקים ובין נשים למדעי הרוח, והאמת מעניין לדעת את אחוזי העוסקים במקצועות במציאות (ברוב חברות ההייטק שאני מכירה אחוז המהנדסים הגברים הוא גם הרבה יותר מ-72 נניח).

אבל מה אומרת הנטייה הזו?

האם התת-מודע והאסוציאציות ייקבעו שכולנו נהיה חזירים שובינסטיים?או שכולנו גזעניים (מעדיפים לבנים על שחורים וגם אשכנזים על מזרחיים)? שכולנו הומופוביים? ושתמיד נעדיף צעירים על פני מבוגרים, ורזים על פני שמנים?

אז תודה לאל, יש גם את המודע, והוא מה שאנחנו בוחרים להאמין, והוא כולל את הערכים שלנו שמאפשרים לנו בחירה של ההתנהגות שלנו באופן חופשי (כמו לשתוק במטבח או במעלית נניח, או לתת לשחורים זכות הצבעה למשל).

ה-IAT בודק את תת המודע שלנו, את האסוציאציות המיידיות, האוטומטיות שלנו, לפני שבכלל יש לנו זמן לחשוב ולהוציא את מה שבמודע אל הפועל. אנחנו לא בוחרים את תת המודע שלנו, והוא בהחלט עשוי להיות לא תואם כלל לאמונות המודעות שלנו. הוא תוצר של דברים שראינו, קראנו ושמענו, תוצר של שנים שטבוע בתוכנו. ברור שיש השפעה מסויימת, גם אם לא ניכרת ומודעת, ביחס שלנו כלפי המועדפים – גלאדוול נותן כדוגמא את הסיטואציה של ראיון עבודה והיחס השונה במעט שעשוי להשפיע הרבה על המרואיין והראיון עצמו.

אנקדוטה לסיום

אם בהעדפות תת-מודע עסקינן אז מתברר שהגובה של גברים קובע – על פי גלאדוול הגובה הממוצע של CEO ב-FORTUE 500 LIST הוא כמטר ושמונים. רק כדי לסבר את האוזן הגובה הממוצע של גבר אמריקאי הוא 1.73 ובארהב רק 14.5 אחוזים מהגברים הם מעל למטר שמונים. בקרב הCEO-ים הם 58 אחוזים. ויותר מזה בארהב רק 3.9 אחוזים מהגברים הם מטר שמונים וחמש ומעלה ובקרב ה-CEO-ים  מדובר בכשליש. בקיצור, אם אתה גבר אני רק יכולה לקוות בשבילך שאתה לא נמוך (ואין לי ספק שכולכם עכשיו חושבים על המנכ”לים שאתם מכירים ועושים את החשבון בעצמכם).

ממליצה בחום לנסות את ה-IAT, כאן בגרסה העברית: https://implicit.harvard.edu/implicit/israel/selectatest.jsp

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

תוכן עניינים (או: וואלה, מפה)

כמו בבלוג הקודם הוספתי תוכן עניינים לבלוג שלי, פשוט כי ככה יותר קל להתמצא מה קורה פה ולמצוא משהו. חילקתי לפי נושאים כדי להקל כמה שרק אפשר.

בנוסף שמתי שתי כוכביות (**) ליד פוסטים שאני אוהבת, מנצלת את ההזדמנות להמליץ לכל המעוניין

על חינוך ילדים
כואב להיות אמא
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) **
לשקר אין רגליים (אפילו אם הוא נראה לכם קטן)
מחנכים את הילדים לנדיבות? או להיות פראיירים? **
דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת **
על אנשים
טיימינג – התזמון הנכון
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר
גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)
חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?
מה לנשים ולאפליית נשים (או: כולנו שוביניסטיים)
מניפולציות? זה לא עובד עליי!
לחשוב מהבטן? יש דבר כזה?
אז מה הצבע שלך? (או: איזה מין טיפוס אתה)
רמאים? אנחנו?
רמאים? אנחנו? (פוסט מס’ 2)
רמאים? אנחנו? (פוסט 3)
ומספר הקסם הוא 150
דייטולוגיה
פשוט תגיד לה
הגיגים
דבר אליי בפרחים
פייסבוק – המתנגדים

הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)
פייסבוק – הסרט
דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה גם לעולם לא אבין)
מי בעד למכור איברים?
שריפה
לחץ כאן כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה הקודם (מומלץ בחום בעיניי, ואישי הרבה יותר)


מחנכים את הילדים לנדיבות? או להיות פראיירים?

אני מאוד בעד חינוך לנדיבות, אבל (וזה אבל גדול!) לא לנדיבות שעוברת את הגבול  והופכת להיות הקרבה חסרת מעצורים. ישנם ספרי ילדים שעוסקים בנושא הזה ומחנכים את ילדינו לנדיבות, והחלטתי לעסוק בשני ספרים בולטים שעוסקים בנושא.

הספר “הענק הכי גנדרן בעולם” מספר על ענק ושמו עוג. עוג הנ”ל היה ענק מוזנח ביותר, שמסתובב עם כתונת ישנה, שיער פרוע וכפכפים מהוהים. למה לפתע הוא החליט לשנות את זה, לרכוש בגדים יוקרתיים ולהתגנדר רק האל יודע (אבל לא בזה עסקינן). בכל מקרה הוא רוכש לעצמו בגדים מהודרים ביותר וגם אקססוריס – מכנסיים חגיגיים, חולצה מהודרת, עניבת פסים צבעונית, חגורה אופנתית, נעליים שחורות מבריקות, וגרביים מעניינים בדוגמת מעוינים, וכמובן הוא יוצא מן החנות לבוש לתפארה וגם שיערו טופל והוא משוח בג’ל לאחור ומסודר כהוגן. כמו שנאמר: אם כבר אז כבר! מהפך!

עד כאן טוב ויפה. מכאן, מוותר הענק טוב הלב על בגדיו אלה, אחד אחרי השני, לטובת חיות חביבות שנמצאות במצוקה. הוא נותן את העניבה לג’ירף מקורר כצעיף (זה עדיין בסדר, כל אחד כנראה יכול להסתדר ללא עניבה), את החולצה הוא נתן לתיש כדי שתשמש למפרש בסירתו (זה כבר פחות בסדר, מן הסתם חולצה הוא צריך), נעל אחת הוא נותן למשפחת עכברים כדי שתהיה בית למשפחה שאיבדה את ביתה בשריפה, וגרב הוא נותן לשועל כדי שיהיה לו שק שינה (כידוע כל אחד צריך שק שינה באופן דחוף), ככה זה ממשיך עד שהענק מוצא את עצמו בתחתונים (נדיב אבל ערום). הוא חוזר לבגדיו הישנים (וגם לשיערו הפרוע משום מה, כמו שאמרתי אם כבר אז כבר!), וכמובן שכולם אומרים לו תודה יפה בסוף.
האם אין קו אדום למה שאדם אמור לתת לאחרים? האם בשביל לקבל תודה והערכה של אחרים אמורים לתת הכל? לעזור לאנשים במצוקה זה יפה וחשוב, אבל אמור להיות גבול שלא אמורים לעבור אותו, וגם לא לחנך ילדים לעבור אותו.

הספר השני הוא כמובן העץ הנדיב של סילברסטיין, שלמעשה נקרא בשם שיותר הולם אותו באנגלית “העץ הנותן” (ובוודאי שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לו “העץ הסופר-פראייר”, או שמא “העץ הקורבני”).
כולם מכירים את הספר על העץ שאוהב את הילד קטן אהבה ללא תנאי, אינו דורש ממנו דבר, ותמיד מחפש דרכים לענות על צרכיו ולספק לו את מבוקשו, כמובן ללא שום תמורה. כאשר הילד היה קטן הוא שיחק עם העץ, טיפס על הגזע, התנדנד על ענפיו, אכל את פרותיו, וכשהיה מתעייף נח בצילו (עד פה נחמד, אין נזק לעץ). כשהילד התבגר העץ מקריב עוד יותר (פירות, ענפים וגם גזע, עד שכבר אין לו באמת מה לתת לילד, עד שבעצם הוא כבר לא ממש עץ) ואף על פי שהילד (שהוא כבר לא ילד) זונח אותו, כשהוא סוף סוף נזכר לחזור העץ מקבל אותו בזרועות פתוחות (למרות שהוא כבר גזע כרות אז אין לו זרועות בעצם), כאילו רק ישב וחיכה לו שישוב, ולא משנה מה קרה עד כה ואיזו התייחסות ספג ממנו. הוא מוכן לקבל כל יחס ממנו, ומוכן להקריב הכל רק כדי לקבל מהילד יחס כלשהו.

ובציטוט מויקיפדיה כתוב: מערכת היחסים הנרקמת בין העץ המעניק לבין הילד הפכה לסמל לאהבה ללא תנאי.
זאת מערכת יחסים? מצטערת, אבל לא נראה לי מתאים להעלות על נס אהבה ללא תנאי כזאת, יש גבול ללא תעלול. אם כבר זאת מערכת יחסים קלוקלת שאבוי לנו אם נחנך לשכמותה.
ישנה טענה שהעץ הוא בעצם אימו של הילד, וכאן תוכלו לקרוא על זה, אך עם זאת אני מאמינה שגם אם ובן לא אמורים לנהל מערכת כזו חד-צדדית והיינו שמחים לחנך את ילדינו לקצת יותר כבוד ואהבה חזרה להוריהם.

ואני אומרת: היה נדיב, עזור לאחרים, תן משלך, אבל אל תשכח להיות גם לעצמך, אל תקריב כל מה שיש לך. היה נדיב, אל תהיה פראייר!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה