דיסני מעודדת תפיסת זוגיות מעוותת?

כמו כל אמא לילדה בת 4 יצא לי לראות בערך את כל סרטי דיסני שקיימים, הם יפים, מרשימים, כיפים ומלאים בשירים נפלאים. אבל לפתע, כשהתחלתי לראות בעין קצת יותר בקורתית את המסופר שם, הגעתי למסקנה שלא פלא שבעיקר בנות (אבל גם בנים) מפתחים תפיסת זוגיות לא בדיוק טובה ונכונה, מסרטי דיסני אבל כמובן לא רק, מעוד הרבה דברים אחרים משודרים ומסופרים.

הוא חתיך – כדאי להתחתן איתו!

אז הדבר הכי בעייתי בדיסני – הבחורה רואה בחור חתיך, היא רק מסתכלת עליו וכבר מתה להתחתן איתו. עוד לא החליפו ביניהם אפילו מילה או שתיים, וכבר היא מוכנה לעזוב הכל ולהתחתן.

הדוגמא הכי קיצונית היא אריאל מבת הים הקטנה. היא רואה את אריק, הנסיך החתיך בספינה שלו ומתלהבת. עד פה הכל בסדר, קרה לכולנו ועוד יקרה, טבעי לגמרי.
הספינה טובעת, אריאל מגיעה עם אריק מחוסר ההכרה אל חוף מבטחים, ומיד היא סובבת סביבו ושרה לו “מה לא אתן כדי להיות איתך”, ממשיכה ב”למענך אוותר על הכל” ומסיימת ב- “אהיה שלך לעולם”. יקירתי, הרי אפילו לא החלפת מילה עם הבחור, והוא בכלל עוד לא יודע שאת קיימת – נכון הוא חתיך, נכון הוא נסיך, אבל אולי לא תסתדרי איתו, אולי הוא סתם מניאק, ואולי הוא ממש לא ברמת האינטלגנציה שלך ואי אפשר לפתח איתו שיחה בכלל.

מילא אם היא סתם היתה אומרת את כל זה. כמובן, שההקצנה ממשיכה, אריאל הולכת למכשפת הים המרושעת ובאמת עושה, וכדי לקבל רגליים ואת נסיך החלומות שלה (ואלו באמת רק חלומות בשלב הזה) היא מוכנה לוותר על קולה וגם לעזוב את משפחתה ולהישאר לגמרי לבדה על פני האדמה (היא הרי אמרה שתיתן הכל, לא?). אז נכון שצריך לקחת סיכונים, אבל מי אמר שזה לא סיכון קצת גדול מדי ופשוט מיותר?

והבחור – היא יפיפיה מהממת, להתחתן איתה?

אוקיי, אז אפשר לשאול – מה אם זה היה הבחור שמתנהג ככה, האם זה בסדר? התשובה היא ברור שלא! (מן הסתם). וגם כאן דיסני מספקים לנו דוגמא מהאגדות בדמות הנסיך פיליפ מהיפיפיה הנרדמת. פיליפ פוגש את אורורה (ככה קוראים לה, גם אני לא ידעתי את זה עד לפני שנתיים), הוא רוקד איתה ריקוד אחד ביער (ומחשיב גם את זה ש”נפגשנו אי פעם בחלום”), וכבר חוזר הביתה ומודיע לאביו – מצאתי את זו שאתחתן איתה! הוא מוכן לוותר אפילו על הכתר והממלכה בשבילה ואפילו לא יודע איך קוראים לה!!!

וגם כאן – היא יפה, חתיכה, יודעת לרקוד, אבל לא דיברת איתה בכלל, להתחתן?! השתגעו לגמרי.

ועוד דוגמא קלאסית שאין צורך להרחיב בעניינה היא סינדרלה. רקדתם, נהנתם, מגניב – תיפגשו שוב, אני הכי בעד. אבל הנסיך – אחרי שהיפיפיה נעלמה לו – מתכוון להתחתן(!) עם כל מי שהנעל תתאים לה (אפילו אם היא לא תהיה הבחורה היפיפיה שאיתה רקד באותו ערב).

ובחזרה אל השפיות?

ואז מגיעים לקצת יותר נורמליות שבחבורה, כי גם בדיסני לא כל הבנות רצות להתחתן עם הנסיך יפה התואר רק בגלל שהוא חתיך ונסיך.
יסמין מאלאדין היא בחורה לעניין, היא לא מעוניינת להתחתן עם כל הנסיכים השחצנים והריקניים שמגיעים אליה, בכלל כבר יש לה אנטי עוד לפני שהם מניחים את כף רגלם בארמונה. היא רוצה לבחור את זה שתתחתן איתו, ללא ספק בחורה מודרנית.

ואז היא פוגשת את אלאדין כנסיך (אחרי שכבר הכירה אותו מהשוק) ועם הבחור בעל לב הזהב והאופי הטוב היא רוצה להתחתן. אבל…. וכאן יש אבל גדול, הבחור מתגלה כשקרן פתולוגי, ואם בסרט הראשון עדיין יש לנו ספקות, אז בסרט השני והשלישי הספקות ללא ספק נעלמים.

אז לצערנו, גם כאן הבחורה אינה בדיוק בוחרת במי שהיינו רוצים שהבת שלנו תבחר. (לפחות אריק הוא בחור נעים הליכות ומותק, למרות הנמהרות המיותרת של אריאל).

המושלמת שבחבורה

בכל זאת, צריך לבחור את הבחורה המושלמת בסוף. ואם לא ניחשתם עד כה – זו בל מהיפה והחיה. בל היא עוף מוזר בכפר שלה, היא קוראת, היא חולמת, ואביה מדען שנחשב מטורף בעצמו. גסטון, החתיך, החזק (והמגעיל) רוצה להתחתן איתה, והיא מסרבת בתוקף. ונצטט את מילותיה שלה:

לא לחיים כאלה אתפלל
אני שואפת לחיים של טעם
מלאי עניין והרפתקאה
ויהיה זה די נחמד
אם אפגוש את האחד
שיחדיו נוכל לחיות לעד

בסוף כידוע, היא בוחרת בחיה (שבמקרה גם הופך לנסיך יפה תואר), בגלל האופי וטוב הלב שלו.
ותודה לאל על בל!


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו? (פוסט 3)

 והפעם, הגיע הזמן לגעת בשאלות מי מרמה יותר ומתי מרמים יותר. 

חוכמת הבייגל

זהו סיפורו של פול פלדמן שמובא מפריקונומיקס. הסיפור יעזור לנו להבין עוד קצת בענייני רמאות, וגם מי מרמה יותר ומתי. פול פלדמן היה בהשכלתו כלכלן חקלאות, ואף על פי שהיה ראש קבוצת המחקר כונה במסיבות חג המולד “האיש שמביא את הבייגלים”. 

אח”כ הוא התחיל להביא בייגלים באופן קבוע למשרד – סכין למריחה, גבינת שמנת וכמה תריסרים של בייגלים, וכדי להחזיר את ההוצאות הוא הניח סלסלה למזומן ועליה המחיר לתשלום. בכל פעם קיבל כ-95% מהתמורה המבוקשת, והניח שהחסר קשור לחוסר תשומת לב ולא לרמאות

שנים אחר כך הוא החליט להתפטר ולפתוח עסק של בייגלים (לא נעסוק כאן בכך שכל חבריו הכלכלנים חשבו שאיבד את שפיותו, ולמזלו הרב אשתו תמכה בצעד המופרע הזה :)

אז הוא נסע לו ברחבי וושינגטון, וללקוחתיו הביא מוקדם בבוקר, בייגלים, סכין למריחה וגבינת שמנת וגם את סלסלת המזומנים כמובן. הוא חילק בערך 8400 בייגלים ב-140 חברות (ועל הדרך הרוויח את העצמאות והאושר שלו וגם הרוויח לפחות כמו קודם). ובלי להתכוון, וכנראה בגלל שהיה כלכלן וערך רישום מדוייק, יצא לו גם לערוך ניסוי בכלכלה, כי מהתשלום שהגיע הוא יכול היה להסיק בדיוק עד כמה לקוחותיו ישרים. 

כשהתחיל את העסק הוא ציפה ל-95% מהתמורה שביקש, כמו שהיה במקום עבודתו שלו, אבל כמובן שטעה ואחוז המשתמטים מתשלום היה גבוה יותר (במקום עבודתו אנשים הכירו אותו והיה להם יחס חיובי כלפיו, כאן מרבית הלקוחות לא הכירו אותו, מה שמעלה את קלות הגניבה ללא ייסורי מצפון). 

חברה נחשבה “ישרה” אם היו הכנסות של כ-90%, ואחוז החזר של בין 80% ל-90% הוא החשיב “מטריד אך נסבל”. שלא לדבר על כך שבתחילה הוא השאיר סלסלה פתוחה למזומנים אבל גם ממנה נעלמו כספים ובהמשך הוחלפה בקופסת עץ סגורה עם חריץ להכנסת הכסף והיא כבר הוכיחה את עצמה קצת יותר טוב, כי ממנה אי אפשר היה להוציא את הכסף ואת הקופסא בשלמותה גנבו בערך ב-1 ל-7000 מקרים). בתקופת הקופסא הממוצע היה כ-87% של תשלום

אז למידע עצמו: 

איפה מרמים יותר?

במשרדים קטנים גנבו פחות מאשר במשרדים גדולים , הפרש של בערך 3 עד 5 אחוזים. קבוצה קטנה כמעט תמיד שומרת על נורמות חברתיות טוב יותר מאשר קבוצה גדולה, כשהסיבה העיקרית היא פשוט בושה, הפחד להיתפס בקבוצה כזו הוא הרבה יותר גדול.  

מתי מרמים יותר?

מסתבר שכשמזג  האוויר נאה אנשים משלמים יותר, וכשיש רוחות וגשמים ומזג אוויר זועף הם מתפתים לרמות יותר.
בחגים – הגניבות דווקא עולות – בשבוע של חג המולד – גדל אחוז הגניבות ב-2 אחוזים, וכך גם חג הפסחא, ובוולנטיינס דיי. ה-11 בספטמבר למשל עבד באופן הפוך והעלה בכשני אחוזים את התשלום, כנראה גרם להתפרצות של יושר.
ישנם כמה חגים טובים – ה-4 ביולי, לייבור דיי וקולומבוס דיי – גם שם יש עלייה ביושר. 

ומה ההבדל בין החגים? הסוג השני הם חגים לאומיים שמהווים כמעין יום חופש נוסף מהעבודה, בעוד העליונים הם חגים משפחתיים ומלחיצים שבהם לאנשים האהובים יש ציפיות גבוהות ממך. 

ומסתבר שגם חשיכה גורמת לאנשים לרמות יותר, אפלה ותחושה של אנונימיות גורמת לאנשים להתנהג באופן פחות מוסרי. 

מי מרמה יותר? 

פה המסקנה המעניינת מכולם לדעתי – שהגיעה מחברה שמחולקת ל-3 קומות שונות – קומת מנהלים וקומות עובדים – ומסתבר, שבאופן קונסיסטנטי המנהלים גנבו יותר מהעובדים! 

ופלדמן אף הגדיל וחשב שאולי הם לא מרמים רק בגלל תחושת החשיבות וה”מגיע לי” אלא שאולי בדיוק מהסיבה הזו הם הגיעו להיות מנהלים (אבל זה כבר עניין למחקר אחר :) ). 

וכמובן שמחקר כזה אינו דוגמא מובהקת,אז כאן למשל תוכלו למצוא עוד מחקר בנוגע להתנהגות של בעלי הכוח, שדורשים מאחרים להתנהג במוסריות, אבל סלחניים יותר כלפי התנהגותם שלהם. 

לפוסט הראשון בסדרה – רמאים? אנחנו?
ולפוסט השני – רמאים? אנחנו? (פוסט 2) 


 

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו? (פוסט מס’ 2)

אז ראינו שבעצם אנשים נוטים לרמאות, הרבה אנשים מרמים כשאפשר אבל רק במעט. אז מה יכול לגרום לנו לרמות פחות? מה עשוי לעורר את היושר שלנו ולמנוע מאיתנו לרמות?

בניסוי נוסף של אריאלי (שמוזכר גם הוא ב Predictabily Irrational) הסטודנטים התבקשו לענות על 20 שאלות חשבון לא קשות במיוחד ב-5 דקות. וכרגיל, לאחר מכן הם קיבלו כסף תמורת התשובות הנכונות.

קבוצת הביקורת שהגישה את התשובות הישר לבוחן – הצליחה ב-3.1 תשובות בממוצע.
בשתי הקבוצות האחרות הסטודנטים התבקשו רק לכתוב על כמה שאלות ענו נכונה והשמידו את התשובות עצמן. אך היה הבדל קטן בין הקבוצות:
הסטודנטים בקבוצה הראשונה התבקשו להיזכר ולרשום שמות של עשרה ספרים שקראו בתיכון ורק לאחר מכן לפתור את השאלות המתמטיות.
ואילו הסטודנטים בקבוצה השנייה התבקשו להיזכר ולרשום את עשרת הדיברות ולאחר מכן ניגשו לענות על השאלות.
אז מי ירמה יותר? האם בכלל יהיה הבדל בין אלו שנזכרים בשמות של ספרים לבין אלו שנזכרים בעשרת הדיברות?

אז מסתבר, שהקבוצה שנזכרה בספרים ענתה בממוצע על 4.1 שאלות נכון, כלומר הם רימו ב-33% יותר מאלו שלא יכלו לרמות.
והקבוצה שנזכרה בעשרת הדיברות? הם לא רימו כלל!!! הממוצע היה זהה לזה של קבוצת הביקורת!
מסתבר שרק לחשוב על עשרת הדיברות (כי הן אפילו לא היו מולם, הם היו אמורים להיזכר בהם) גרם ליושר להופיע.

אז האם זה יעבוד רק עם התנ”ך הקדוש, שככל הנראה זוכה לכבוד רב מצידנו או שיש אופנים נוספים להשפיע על המוסר והיושר?

חזרו על הניסוי עם קבוצה שלישית ובתחילת הניסוי כל סטודנט שהשתתף חתם “אני מבין שהניסוי מתבצע תחת הקוד האתי של MIT“. ומסתבר, להפתעתנו (או שלא), שגם כאן לא היו רמאויות כלל!
והכי משעשע של-MIT בכלל אין קוד אתי :)

מסתבר שאם רגע לפני חושבים קצת על יושר ומוסר, ולא משנה אם זה עשרת הדיברות או חתימה אל הצהרה כלשהי – אנשים לא מרמים כלל.
ואני מאמינה, שמן הסתם, אם היינו חותמים על דבר כזה כל יום הוא היה מאבד מערכו ומהר מאוד הרמייה היתה שבה לסורה, וחלק גדול מהעניין הוא שאנו מכבדים מעמדים כאלה כי הם די נדירים בחיינו.

אז מה עוד עשוי להשפיע על היושרה שלנו?

בסופרפריקונומיקס ישנה דוגמה יפיפיה על חוקרת בשם מליסה בייטסון וחדר ההפסקה של המחלקה שלה. חברי הסגל התבקשו לשלם עבור קפה ומשקאות אחרים ע”י השארת הסכום המתאים ב”צנצנת היושר”. בכל שבוע בייטסון החליפה את רשימת המחירים (שנשארה קבועה למעשה) ברשימה חדשה. בראש ההרשימה תמיד היתה תמונה, שהיתה מתחלפת אחת לשבוע – שבוע אחד תמונה של פרחים ובשבוע שאחריו תמונה של עיניים אנושיות.
האם יהיה הבדל בתשלום בין השבועות השונים? האם התמונה משנה משהו?
אז מתברר שהתחושה של שעין אנושית שצופה בך גורמת לנו להתנהג יותר ביושר. בכל השבועות בהן היתה תמונה של עיניים אנשים שילמו הרבה יותר – בין פי 3 ועד פי 7(!) מאשר בשבועות בהם היתה תמונה של פרחים. מי היה מאמין שדבר כזה יעבוד עלינו? 😀

ועדיין נותרה השאלה מי מרמה יותר, והיא תענה בהמשך בפוסט אחר.

לפוסט הקודם בסדרה: “רמאים? אנחנו?”


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

רמאים? אנחנו?

אנשים מרמים. זו עובדה. אין פה כנראה אף אחד שלא סחב מסטיק מהמכולת בילדותו או העתיק במבחן לפחות פעם אחת (כמו שגם אני ניסיתי בחוסר כשרון פעם אחת). ומעניין להבין מתי אנשים יבחרו לרמות, מי יבחר לרמות ומתי, וגם עד כמה.

אז בפוסט הזה אספר על סדרת מחקרים שערך דן אריאלי בנושא כדי להבין יותר טוב את העניין (ומי שרוצה להאריך יכול למצוא זאת בספרו “Predictably irrational“). אז הנה תקציר:

הוא לקח סטודנטים מהארוורד (ואח”כ גם מאוניברסיטאות אחרות, שלא תחשבו שרק כאלה מהרווארד הם רמאים) והם התבקשו לענות על 50 שאלות אמריקאיות של ידע כללי ב-15 דקות, ואח”כ להעתיק את התשובות לדף התשובות . על כל תשובה נכונה הם קיבלו 10 סנט.

הקבוצה הראשונה – היא קבוצת הביקורת – התבקשה להגיש הן את הדף הטיוטה והן את דף התשובות. התשובות נבדקו ובתמורה קיבלו את הכסף המגיע להם. כמובן שכאן אין מקום לרמאות. ממוצע התשובות הנכונות היה 32.6.
לקבוצה השנייה – התשובות הנכונות בדף התשובות היו מסומנות באפור, והם התבקשו לסמן את התשובות הלא נכונות בטופס. כמובן שכאן קל לרמות ולסמן את התשובה הנכונה במקום התשובה שענו במקור. על דף התשובות הם כתבו כמה תשובות נכונות היו להם ולפי המספר שכתבו הבוחן נתן להם 10 סנט לכל תשובה נכונה.
הקבוצה השלישית – התבקשה להגיש רק את דף התשובות עם סך התשובות הנכונות – וככה ההוכחות לרמייה בעצם נמחקות.
ואילו הקבוצה הרביעית – התבקשה להשמיד את שני הדפים ורק לומר כמה תשובות נכונות היו להם. בהחלט אפשר לומר שמפתים אותם לרמות.

באילו מהקבוצות לדעתכם הסטודנטים רימו? והאם הם רימו יותר במקרים בהם לא ניתן לוודא שהם מרמים?
אז למרבה ההפתעה, בשלוש הקבוצות בהן ניתן לרמות הממוצע היה בערך 36, כלומר הם רימו בערך ב3.6 שאלות.

אז אנחנו מבינים שהמון אנשים נוטים לרמות כשהם יכולים, אבל רק במעט. וגם במקרים שבהם לא ניתן להתפס אנשים לא מרמים הרבה, רמת הסיכון לא משפיעה ואפילו אם אין סיכוי להיתפס אנחנו לא הופכים לרמאים גדולים שמרמים בפראות.

ומסתבר שעם כסף אנחנו קצת יותר ישרים. למשל, כמעט אף אחד לא מרגיש ייסורי מצפון לקחת עט מהעבודה הביתה, אבל כמעט אף אחד לא ייטול כסף מהקופה הקטנה ויילך לקנות עט כדי שיהיה לו בבית. ומה ההבדל בעצם, כשחושבים על זה הרי זה בערך אותו דבר, לא?

ובאופן דומה – הניח אריאלי פחיות קולה במקררים באוניברסיטת MIT – הפחיות נעלמו אחת אחרי השנייה בקצב. לעומת זאת כשהניח במקררים צלחות מלאות בשטרות של דולר – נשארו כל השטרות על כנם עד אשר הוציא אותם מהמקרר.

אז נחזור לניסוי הקודם – הפעם הסטודנטים לקחו בעצמם מצנצנת מלאה מטבעות את הסכום המגיע להם. והרי עכשיו מעבר לרמאות של מספר התשובות הנכונות הם יכלו פשוט להוציא יותר כסף מהצנצנת. אבל מתברר שהרמאות היתה זהה לקודם. אף אחד לא גנב יותר כסף מהקופה, רק רימו שענו בממוצע 3.6 תשובות נכונות יותר מהאמת.

ואילו בניסוי אחרון – הסטודנטים התבקשו לומר לבוחן כמה תשובות נכונות היו להם, הם קיבלו ממנו אסימון מתאים ואת הכסף קיבלו מקופאי תמורת האסימון.

כאן התוצאות מדהימות בעיניי – הסטודנטים רימו כמעט פי שניים! כלומר, כשלא מעורב כסף באופן ישיר הרבה יותר קל לאנשים לרמות מאשר תמורת המטבעות עצמם.

ויש עוד שאלות – מי מרמה יותר? כיצד אפשר להפחית את הרמאות? מה משפיע עלינו לרמות ומה מונע מאיתנו לעשות זאת?
מבטיחה שאלו ייענו במהרה בפוסטים עתידיים :)

עוד מאריאלי יש ב“מניפולציות? זה לא עובד עליי!”

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

אז מה הצבע שלך? (או: איזה מין טיפוס אתה)

לאנשים שונים יש אופי שונה וחשובים להם דברים שונים. עם אנשים שונים גם כדאי לדבר באופן שונה וחלקנו עושים את זה באופן אינטואיטיבי. בפוסט הזה ננסה דווקא לעשות זאת באופן פורמלי קצת יותר. את העולם אפשר לחלק באופן גס לטיפוסים של אנשים, אבל שנייה לפני שנחלק, אולי כדאי שנשאל את עצמנו:
למה בכלל כדאי לנו לדעת משהו על טיפוסים של אנשים? אז קודם כל, אני בטוחה שדבר ראשון נרצה למפות את עצמנו, איזה מין טיפוס אני? זה הרי טבע האדם. וחשוב מכך, תמיד טוב לדעת כיצד חושבים ומתנהלים אנשים אחרים, וגם כי יהיה לנו הרבה יותר קל לפתור בעיות ולשכנע אנשים אחרים אם נבין כיצד הם חושבים ומה חשוב להם.

אז נחלק את האנשים חלוקה גסה לקטגוריות. יש לנו שני צירים שמאונכים אחד לשני: ציר האסרטיביות וציר הרגישות. רגישות משמעותה הבנת אנשים אחרים וגם התחשבות בהם, התייעצות איתם על מנת לקבל החלטות וכו’. ציר האסרטיביות והשאפתנות מדבר על אמביציה ומעשים על מנת להשיג את מטרותיך.

כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו במערכת הצירים הזו והחלוקה היא לארבעה טיפוסים, כשלכל אחד מהם יש ניתן גם צבע.

אז הנה הם ויזואלית:

אז מיהם הטיפוסים בעצם:

הטיפוס האנליטי (הכחול) – לא רגיש ולא אסרטיבי. זהו טיפוס מסוגר יחסית ושוקל היטב ובזהירות מה צריך לעשות. הוא שקט בדרך כלל ופועל לאט וזקוק לזמן ונתונים כדי להחליט.

הטיפוס החביב (הירוק) – רגיש ולא אסרטיבי. הטיפוס הזה הוא טיפוס שמאוד מנסה לרצות אחרים, מאוד חברותי ונחמד, וגם ותרן מאוד – לעיתים במידה שבה הוא הופך ל”חביב המתוסכל”. (מזה כדאי להיזהר, חביבים מתוסכלים נוטים להתפוצץ בסוף אחרי צבירה מספקת של ויתורים שבעל כורחם למעשה).

הטיפוס המניע-שאפתן (האדום) – מאוד אסרטיבי ולא רגיש. זה הטיפוס שאמביציה מפעילה אותו, הוא רוצה להגיע רחוק ובמקרים קיצוניים יהיה מוכן גם למכור את אמא שלו בכדי להתקדם.

הטיפוס המבטא (צהוב) – גם רגיש וגם אסרטיבי. טיפוס צבעוני ורעשן שמדבר הרבה, אוהב אנשים וגיוון. הטיפוס הזה משלב את הרגישות יחד עם אמביציה ואסרטיביות.

אז מה חשוב לכל אחד מהטיפוסים ואיך בעצם הכי כדאי לדבר איתם?

הטיפוס האנליטי – מה שחשוב לכחולים הוא בטחון. הכחולים צריכים נתונים וזמן, להלחיץ אותם ככל הנראה רק ירע את המצב. אין יותר מדי מה להתעניין בעניינים אישיים שלהם כי הם יכולים לקחת את זה כחדירה לפרטיות. עדיף להתייחס לעניין ולעובדות, לתת להם להתלבט ולא להלחיץ אותם.

הטיפוס החביב – מה שחשוב לירוקים זו אהבה. הירוקים מחפשים אהבה מהזולת. הם ישמחו אם תתעניין מה שלומם ומה שלום בני משפחתם, תתעניין בתחביבים שלהם וכו’. הם מחפשים את הקשר האישי והחם, את הפרגון והתמיכה. הם יוותרו בקלות כמעט על כל דבר, ולאו דווקא כדאי לנצל את זה.

הטיפוס המניע-שאפתן – נקודת המפתח כאן היא שליטה וכבוד. הם רוצים לשלוט במצב ביד רמה, הם מחפשים כבוד, רוצים שתתייעץ איתם ותיתן להם להחליט ולהוביל. אלו הטיפוסים שכדאי לאפשר להם לבחור כדי שירגישו חשובים. הם אנשים של קצב מהיר ואוהבים לנצל את הזמן היטב. איתם כדאי לדבר בצורה קצרה, קונקרטית ולעניין. עובדות והגיון יעבדו הכי טוב איתם.

הטיפוס המבטא – אצל הצהובים זה רק אגו אגו אגו. הם הטיפוסים שיגידו “אני” הכי הרבה פעמים במשפט אחד. הם אוהבים קצב מהיר, מחפשים קשר עין, אוהבים להחליף חוויות, דעות ורעיונות וסתם לפטפט. צהובים אוהבים את התמונה הגדולה ולא את הפרטים הקטנים והשוליים. רוח התחרות והתשוקה עובדות אצלם חזק מאוד.

ברור שהחלוקה כאן גסה וישנן תתי חלוקות שלא אכנס אליהן כאן שמעדנות את החלוקה. ישנם גם מבחנים פשוטים שיעזרו לכם למפות את עצמכם ולראות באמת איפה אתם נמצאים בתוך הצירים, ומי שרוצה מוזמן לבקש אותם :)

יש כמובן גם מודלים של ניהול שמבוססים על החלוקה הזו, וגם מודלים של קונפליקטים ופתרונם (אבל לזה כבר יוקדש פוסט אחר). ומתברר שגם מודל של התאמה לעבודה לפי צבעים.

ולדעתי זה חשוב לכולנו – בכל צבע שלא נהיה – אם נדע להבין את האחר, מה חשוב לו, למה הוא מתנהג בדרך מסויימת וכיצד לגשת אליו נוכל להינות מתקשורת טובה יותר שבעזרתה כולם מרוויחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מניפולציות? זה לא עובד עליי!

כולנו היינו רוצים להאמין שלא בקלות אנחנו ניתנים להשפעה ע” י מניפולציות. אנחנו הרי חזקים וחכמים. אנחנו קמים בבוקר ומרגישים שאנחנו מחליטים את ההחלטות שלנו בעצמנו, שאנחנו שולטים בחיינו, ושאף אחד לא יכול לעבוד עלינו! 

מסתבר שאנחנו טועים! ובגדול!

כדי להבין עד כמה אנחנו טועים אתן דוגמא מהספר “בלינק” של גלאדוול, שעוסקת במרגרינה דווקא.

שנים היתה בעייה קשה במכירת מרגרינה, פשוט לא הצליחו לשווק אותה. ואז יום אחד החליטו לעשות מעשה – לצבוע את המרגרינה הלבנה בצבע מאכל צהוב כדי שתהיה צהובה ויפה כמו חמאה, את העטיפה הפשוטה והלבנה החליפו בעטיפה מוזהבת ומהודרת והדפיסו עליה את השם המלכותי “Imperial Margarine”. אני מדגישה כאן שבטעם לא נגעו ולו נגיעה קלה, אותו הטעם הישן בדיוק.
אז לקחו אותה אל הסופרמרקטים, ודיילות חביבות עם חמאה ועם המרגרינה החדשה הגישו לקונים טעימות של חמאה ומרגרינה על קרקרים. התגובות היו מדהימות, מרבית הקונים טענו שהמרגרינה החדשה טעימה ממש כמו חמאה והמכירות נסקו פלאים. מוזר, לא?

אם היו שואלים אותך מה יקרה אם רק יצבעו את המרגרינה ויחליפו את העטיפה והשם – האם אתה תושפע על ידי טריקים זולים שכאלה, תשנה את  בחירתך ותקנה מעכשיו מרגרינה? הרי כולנו היינו אומרים שבשום פנים ואופן לא. לא ייתכן שיעבדו עלינו בצורה כל כך זולה. אנחנו הרי לא נתונים למניפולציות :)

מתברר שדברים מאוד משונים עובדים עלינו בני האדם – צורת הבקבוק של הויסקי תשפיע עלינו אם לקנות סוג כזה או אחר, ויש אפילו אנשים שתפקידם לסדר את המדפים בסופר תוך חשיבה מעמיקה מתוך ידע כיצד להשפיע עליכם מה לקנות.

טוב, אבל בקניית מרגרינה או אפילו וויסקי אולי זה לא באמת משנה, אך מה בדברים החשובים באמת?

אז נחזור לתרומת איברים. זה כנראה כן משנה לנו, זה נושא כל כך חשוב שבו בטוח לא נהיה נתונים למניפולציות כלשהן. ואולי כן?

אז כאן דן אריאלי בא לעזרנו. בהרצאה נהדרת בטד וגם בספרו “Predictabiliy Irrational” הוא מבהיר שקל מאוד להחליט בשבילנו, בלי שנרגיש בכלל. ישנן ארצות אירופאיות כמו שוודיה, פולין, צרפת, בלגיה ואוסטריה שבהן כמעט 100% מצטרפים לתוכנית תרומת האיברים. לעומת ארצות אירופאיות אחרות כמו גרמניה, אנגליה, הולנד ודנמרק שם אחוז המצטרפים לתוכנית הוא נמוך מאוד ועומד על פחות מ- 20%.

אז למה השוני הגדול הזה? הרי המדינות הללו קרובות מאוד אחת לשנייה, הן מבחינת מרחק גיאוגרפי והן מבחינה תרבותית. מה בעצם ההבדל?
בטח תופתעו, אבל מסתבר שכל ההבדל נעוץ בברירת המחדל. בארצות בעלות אחוז המצטרפים הנמוך כתוב בטופס המקוון של רשיון הנהיגה: “סמן בתיבת הסימון אם הינך מעוניין להצטרף לתוכנית תרומת האיברים”. אנשים לא לוחצים ולכן לא מצטרפים. ואילו בארצות בעלות אחוז המצטרפים הגבוה כתוב: “סמן בתיבת הסימון באם אינך מעוניין להשתתף בתוכנית תרומת האיברים”, גם במקרה זה אנשים לא לוחצים ועכשיו הם דווקא כן מצטרפים. משעשע?! אולי דווקא מטריד. מאוד.

אז בפעם הבאה כשתקבלו החלטה (או כשלא תקבלו ותשאירו את ברירת המחדל), רק כדאי שתזכרו עד כמה אנחנו נתונים למניפולציות. וכן גם עליכם יכולים להפעיל אותן בקלי קלות.

ולמי שלא מכיר את TED – ממליצה בחום להכיר, לחקור ולחפש, לשמוע ולראות. מתישהו בהמשך אפרסם את ההרצאות האהובות עליי משם.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

לחשוב מהבטן? יש דבר כזה?

בעולם שלנו מאוד מעריכים החלטות מהראש, החלטות שנשקלו מכל הכיוונים האפשריים, שהשקיעו בהם זמן ומחשבה, לא כאלה שהגיעו על רגל אחת. בפרט אני, שאני אדם לוגי ביותר, מאז ומתמיד העדפתי להחליט אך ורק מהראש (האמת שבכלל לא תיארתי לי שיש אפשרויות אחרות).

עד שיום אחד, פגשתי מישהו (שלמעשה כמעט דרס אותי) ובין השאר המליץ לי ונתן לי עותק של הספר “בלינק” של מלקולם גלאדוול. הוא סיפר שהספר עוסק בהחלטות מהבטן.

כמובן שזה נשמע לי רוחניקי למהדרין וממש לא מתאים לבחורה כמוני. לחשוב מהבטן? מה זה בכלל? אמורים לחשוב עם הראש, בשביל זה הוא שם, לא?

מצד שני, הוא נפל עליי בדיוק בתקופה שבה הבנתי שאולי קצת כדאי לי ללמוד להקשיב לבטן שלי לפעמים, וידעתי שאני די גרועה בזה וכנראה יש לי מה ללמוד.

אבל מתי אמורים לדעת להקשיב לבטן, ומתי אולי זה לא נכון לעשות את זה? ואיך בכלל עושים את זה?

אז גיליתי שלא בספר רוחניקי עסקינן, אלא בספר שנותן דוגמאות, הסברים ומיליון (בערך) מקרים מעניינים – בדיוק הספר לאנשים לוגיים. מאז הוא כנראה הספר האהוב עליי, בפרט כי אתם יכולים לבחור כל נושא שבעולם ובבלינק כנראה יש משהו שנוגע לזה. (אתם מוזמנים לנסות, אני אנסה לעמוד באתגר).

אז מתי כדאי להחליט מהבטן ?

אז נתחיל במקרה קל: נניח שאתם באמצע הכביש ומשאית דוהרת לכיוונכם. האם תחליטו לחשב את המרחק אליו היא תעיף אתכם תוך התחשבות במשקלה של המשאית ומהירותה או פשוט לברוח משם מהר ככל שישאו אתכם רגליכם?

ניתן עוד דוגמא פשוטה שחביבה עליי:

נתנו לסטודנטים ולטועמים מקצועיים לטעום ריבות ולדרג אותן מהטובה ביותר להכי פחות טובה. כולם טעמו ולמרבה הפלא (או שלא) הגיעו הטועמים והסטודנטים לרשימה דומה מאוד. כלומר, לטעום ריבות ולהבחין בטיבן אנחנו יודעים באופן טבעי :)

אחר כך, נתנו לסטודטים אחרים ולטועמים אחרים לטעום את אותן הריבות, אך הפעם ביקשו מכולם להתייחס למרקם הריבות, לצבען, למתיקות שלהן ועוד פרמטרים שונים ומשונים.

הפעם, התוצאות מעניינות עוד יותר, הטועמים כמובן דרגו כמו קודם, אך הסטודנטים דרגו כמעט הפוך את הריבות – את הגרועה ביותר שמו גבוה מאוד ואת הטובה ביותר שמו מאוד נמוך בסולם!!!

והשאלה הנשאלת היא: למה???

מסתבר כי כשאנשים מנסים לשקול ולהתייחס לפרמטרים שאינם מובנים להם כי הם אינם מומחים בתחום הם נוטים להתבלבל כתוצאה מכך, וככל הנראה להחליט החלטות לא מזהירות אם ננסח בעדינות.

מסקנה: אם אתם לא מומחים בתחום מסויים לכו עם הבטן שלכם, אל תנסו להוסיף פרמטרים ושיקולים שאינכם מבינים בהם.

המשך לנושא הזה עוד יגיע. מובטח.

בנוגע לגלאדוול – האיש כותב מדהים ואחד הגאונים בעיניי. ממליצה בחום על ספריו בלינק ואאוטליירס. אישית, הרבה פחות אהבתי את “The Tipping Point“, שלא לדבר על “What the dog saw” בו אני תקועה באמצע כבר מלא מלא זמן (ובעקרון אני מעדיפה לסיים ספרים).  


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

מי בעד למכור איברים?

 אני חייבת להגיד, שבכל פעם שנתקלתי ברעיון מכירת איברים תמורת כסף הזדעזעתי, זה פשוט נורא. הרי העניים יתחילו למכור פה על ימין ועל שמאל, והעשירים יהיו אלו שיקודמו בתור, וככה לאדם הרגיל תהיה בעייה להשיג איברים לתרומה בעת הצורך. לרכוש כל מיני דברים זה בסדר, אבל עד כאן. יש גבול די ברור מה טוב ומה רע, וזה בהחלט עובר את הגבול.

מצד שני, קיים סחר איברים בלתי חוקי גם כיום, ישנם אנשים שמקבלים כסף תמורת כליות, ויותר ממה שאנחנו חושבים. סיפור אחד כזה שאני מכירה אישית הוא הסיפור של ניק רוזן שמכר את כלייתו לאמריקאי עשיר תמורת 20 אלף דולר. אני מניחה שרובנו לא היינו עושים זאת, ובטח לא תמורת סכום כזה.

אבל למרות שלא הייתי מאמינה שיש סיכוי שאשנה את דעתי הנחרצת כנגד העניין הזה, בעודי קוראת את הספר הנפלא סופר-פריקונומיקס הצליחו לערער לי במעט את הבטחון בעניין, אז החלטתי לתקצר ולנסות ולערער גם לכם :)

 השתלת הכלייה הראשונה התרחשה ב-1954. מאיפה הכלייה מגיעה להשתלה? הדרך הכי נוחה, היא קורבן של תאונת דרכים או סוג מוות אחר שבו האיברים נשארו בריאים. מוות של אדם אחד מציל אדם אחר ממוות – כמעט נשמע כמו נס, ועובד יופי. לצערנו, הדרישה לאיברים גבוהה בהרבה מכמות האיברים המוצעת, לשמחתנו – כמות תאונות הדרכים הפטאליות ירדה ועדיין יורדת. זה טוב מאוד לנהגים, רע מאוד לאלו שמחכים להשתלה. רק מוות של נהגי אופנועים נשאר גבוה, ויש כאלו שמכנים את אלו שרוכבים על אופנוע ללא קסדה donorcycles.

 באירופה, מספר מדינות העבירו חוקים שמאפשרים לקחת איברים מהמת ללא בקשת אישור ממשפחתו , אלא אם המשפחה מתנגדת באופן מפורש. אבל עדיין, אין מספיק כליות שיספקו את הנדרש.

למרבה המזל, לא רק מתים הם משאב לאיברים. אנחנו נולדים עם שתי כליות – הכלייה השניה היא תוצאת אבולוציה מיותרת למעשה – כך שתורם חי יכול לתרום כדי להציל אדם אחר ועדיין לחיות חיים נורמלים לחלוטין. זה אלטרואיזם במיטבו ! בעלים שתורמים לנשותיהם, אח לאחותו, אישה מבוגרת לאמה וכו’. אם קרוב משפחה גוסס היה זקוק לא היית תורם את הכלייה שלך?

ישנה מדינה אחת שהחליטה לעשות משהו שונה. אירן, היתה מודאגת מהמחסור בכליות והנהיגה תוכנית שאומות אחרות ללא ספק היו מחשיבות ברברית. הממשלה האירנית משלמת לאנשים על מנת שיתרמו את כלייתם! בערך 1200 דולר, תוספת על מה שמשלם המקבל. בארהב לעומת זאת, העלה את הרעיון מישהו ב-1983. מיותר לציין את השטיפה הברוטאלית שהוא קיבל. מאז ישנו החוק שכל אדם שביודעין רכש, קיבל או העביר בכל דרך אחרת איבר אנושי המיועד להשתלה עבור תשלום או משהו בעל ערך אינו חוקי. כמובן שמדינה כמו אירן עשויה להרשות לאנשים למכור ולקנות איברים כאילו היו תרנגולות בשוק. אבל במדינות מתוקנות – אין סיכוי שבעולם, אנחנו לא כאלה.

אנשים הם אלטרואיסטים

אז אתם יכולים להיות רגועים, הוכח שאנשים הם אלטרואיסטים, לא רק הוכח אלא גם ניתנו פרסים רבים לאלו שהוכיחו את זה. ולהלן ההוכחות:

משחק האולטימטום

שחקן 1 מקבל 20 דולר לכיסו מהחוקר. הוא יכול להציע לשחקן 2 האנונימי כל סכום בין 0 ל-20 דולר. שחקן 2 יכול לקבל או לדחות את ההצעה. אם שחקן 2 מקבל הם מתחלקים בכסף לפי ההצעה ואם לא שניהם ילכו הביתה בידיים ריקות.

לפי הגיון בריא שחקן 2 אמור לקבל כל הצעה, הוא יקבל משהו ככה, ולפני כן לא היה לו כלום. אבל מתברר שאנשים דוחים סכום שמתחת ל-3 דולרים.והממוצע שאנשים נותנים הוא 6 דולרים, כ-30% מהסכום שניתן להם. אבל האם זו אלטרואיסטיות? כנראה שלא. בכל זאת שחקן 1 מקבל מזה כסף, וכמו שרואים יותר מאשר שחקן 2.

אז הומצא משחק שנקרא הדיקטטור – שחקן 1 מקבל 20 דולר, ויכול לבחור אם לתת לשני האנונימי חצי מהסכום או שני דולרים בלבד. לשחקן 2 אין אפשרות הפעם לעשות שום דבר. וכאן התוצאה אולי מפתיעה, 75% היו נותנים מחצית ממה שיש להם. מדהים!

וגם כששחקן 1 יכול לבחור בעצמו את גובה הסכום שיעניק, הוא בוחר בממוצע 4 דולרים, 20% ממה שיש לו, לתת לשחקן 2 האנונימי.

והמסקנה בלתי נמנעת – אנשים הם אלטרואיסטיים.

אז שארהב תרשה למכור איברים? – אין לה את הביצים וגם לא את הצורך במהלך נואש שכזה. הרי אחרי הכל לפני רגע אמרנו שאנשים הם אלטרואיסטים לא?

אלטרואיסטיים או לא אלטרואיסטיים זו השאלה?

נחזור לענייני משחקים. אז בחור בשם ליסט פקפק בעניין האלטרואיזם המוכח לעיל. הוא חזר למשחק הדיקטטור ושינה אותו קצת. שחקן 1 יכול לתת לשני כסף או לקחת ממנו דולר אחד. אם באמת האנשים אלטרואיסטיים הרי עדיין הם אמורים לתת. אבל לא – 35% מהאנשים נתנו כסף לשחקן השני, 45% לא נתנו ולא לקחו, ו-20% לקחו מהשחקן השני את הדולר.

 והוא המציא עוד גרסה – שני השחקנים מקבלים 20 דולר. ועכשיו השחקן הראשון יכול לתת או לקחת כל סכום עד 20 דולר. עכשיו רק 10 אחוזים נתנו כסף לשחקן השני, יותר מששים אחוזים לקחו מהשחקן השני סכום כסף כלשהו, ויותר מ-40 אחוזים לקחו מהשחקן השני את כל כספו. כלומר, תחת התנאים הללו האלטרואיסטיים המהוללים שלנו הפכו לחבורת גנבים.

הגרסה האחרונה היתה גרסה בה השחקנים עברו תמורת 20 הדולרים. ונאמר להם כי גם השחקן השני עבד תמורת ה-20 שהוא קיבל. ועכשיו שוב השחקן הראשון יכול לתת או לקחת מהשני כל סכום עד 20 דולר. במקרה זה רק 28% לקחו מהשחקן השני כסף. שני שלישים לא לקחו ולא נתנו דבר. הרי ככה נראה העולם האמיתי, אף פעם לא נותנים לך כסף סתם ככה כדי לחלק אותו לאנשים אחרים :)

 והוא עשה ניסויים גם ניסוייים בעולם האמיתי, במכירת כרטיסים לבייסבול – בהם הקונה מציע את מחירו והמוכר נותן לו את הכרטיס הטוב ביותר הסביר תמורת המחיר הזה. כשהמוכרים ידעו על הניסוי הם באמת נתנו את הכרטיסים הטובים. ומה קרה כשהם לא ידעו? המוכרים רימו יפה מאוד את הלקוחות, בעיקר מוכרים מחוץ לעיר שהסיכון שלהם לחטוף מכות ביום למחרת קטן יותר.

 ולא נדבר כאן על מי בכלל מוכן להשתתף בניסויים כאלה ומה ההשפעה של החוקר שיודע כמה תיתן עושה וכו’ וכו’ ברור שתוצאות של ניסויים כאלה הן בעייתיות.

אני מניחה שמוכר לכולם גם הניסוי של מילגרם שבו ניתנו שוקים חשמליים ע”י הנבדק שהיה “מורה” לשחקן שהתחזה לנבדק נוסף שהיה ה”תלמיד”. על המורה לתת שוק חשמלי לנבדק ע”י לחיצת כפתור ועל כל טעות להעלות את העוצמה ב-15 וולט נוספים. 65% מהמשתתפים נתנו שוק חשמלי בעוצמה של 450 וולט, שהיה הגבוה ביותר בניסוי, ואף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. לפני הניסוי נשאלו פסיכולוגיים לגבי התוצאה הצפוייה והם הגיעו פה אחד למסקנה שרק נבדקים סדיסטיים יגיעו לעוצמה המקסימלית.

וזכור לרע אף יותר ניסוי הכלא של זימברדו שבחר גברים ללא עבר פלילי שנבדקו ע”י פסיכולוגיים לתפקידי אסירים וסוהרים, ותוך מספר ימים הופסק כשהניסוי יצא משליטה והמשתתפים החלו לעשות דברים שלא ייעשו ועברו להגדרה של סדיזם.

 ובעולם האמיתי –

הוכח שבנים לאנשים זקנים בבתי אבות מבקרים אותם יותר כשיש ירושה ראויה על כף המאזניים. אבל אולי פשוט בנים למשפחות מבוססות פשוט דואגים יותר להוריהם? אם כן אז גם בן יחיד להורה זקן מבוסס אמור לדאוג לו, אבל מתברר שזה עובד כשיש לפחות שניים – דאגה להורה או דאגה לאן תלך הירושה?

אז המסקנה מכל האמור לעיל היא לא שאנשים הם כן או לא אלטרואיסטיים – אנשים מסוגלים להתנהגויות שונות ומשונות – נדיבות וגבורה וגם אטימות לב ואפטיה. אנחנו נתונים למניפולציות לכיוון זה או אחר די בקלות.

 בארהב יש 80,000 אנשים שמחכים לתרומת כילייה ורק 16,000 השתלות.הפער הולך וגדל בכל שנה. יותר מ-50,000 איש מרשימת ההמתנה מתו ב-20 השנה האחרונות, ויותר מ-13,000 ירדו מהרשימה כי הפכו חולים מדי מכדי להתאים להשתלה. אם אלטרואיזם היתה התשובה אז היו ככל הנראה אמורות להיות מספיק כליות, אבל זה לא כך. באירן, שהתחילה עם העניין לפני 30 שנה, אין אדם שזקוק לכילייה ולא מקבל אותה.

אז מה, אולי בכל זאת צריך לשקול את עניין מכירת האיברים?

* אני לא יודעת עדיין אם אני בעד סחר באיברים, אבל אני בעד לעצור ולחשוב ולא להתנגד בנחרצות למשהו שלא הקדשנו לו מספיק מחשבה. אני הצלחתי לפקפק ולשאול את עצמי, מקווה שגם אתם.

ולמי שרוצה לקרוא עוד:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

יולי המהממת שלי

עזרו ליולי ולשאר ילדי גן לוטוס מיקנעם לזכות בכרטיסים ל”מותק של פסטיבל”
כדי לעזור לנו לזכות, היכנסו ללינק הבא והצביעו ליולי:
 
לוחצים עם הלינק הזה ועושים “אטנדינג”:
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=450328636555&set=o.174001965947493&notif_t=photo_comment#!/event.php?eid=174001965947493
 
ואח”כ לייק מתחת לתמונה של יולי:
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=450328636555&set=o.174001965947493&notif_t=like
תודה רבה על שיתוף הפעולה :)