דבר אליי בפרחים

בימים האחרונים נזכרתי עד כמה אני מצויינת ברצח של עציצים, אמנם לא בכוונה תחילה, אבל בהחלט גרימת מוות ברשלנות – אצלי במבוק ההצלחה בשום פנים ואופן לא מצליח ועץ האושר ממש ממש לא מאושר. אם היו שופטים מישהו על דברים כאלה, אני מאמינה שהייתי בהחלט בולטת בתחום. יש לי רק עציץ אחד ששורד כבר ארבע(!) שנים תמימות, אבל רק מהסיבה שהוא לא צריך מים וגם לא אור, וככה אני מענה אותו כבר שנים ואיכשהו הוא מצליח לשרוד למרות שהוא חי אצלי בבית. יש לציין שמדי פעם אני זוכרת להשקות אותו, אבל אז צפויים לו כמה ימים של עדנה (או יותר נכון הטבעה, שיכול להיות שזה גרוע בשבילו באותה מידה), עד שאחזור לסורי.

ולכן נזכרתי בפוסט שלי מדה-מרקר, פוסט הפרחים שלי, והחלטתי להשיב אותו לחיים כאן. אז הנה הוא לפניכם.

פעם חשבתי שלקנות פרחים זה ממש מטופש, וגם בזבוז כסף משווע. לזרוק כמה עשרות שקלים על פרחים, שגם ככה ימותו תוך כמה ימים, נראה לי מיותר לגמרי. למה לשלם על משהו שלא שורד? לא חבל? אני בחורה מעשית ומחושבת, כמעט תמיד מכניסה גם את השיקולים הרציונליים לעניינים, אז גם בעניין הפרחים.

גם אחרי שיולי נולדה וחברים הביאו לי זר פרחים סגול, ענקי ומהמם לא ידעתי להעריך אותו כמו שצריך. הוא תפס מקום בחדר הקטן בבית החולים, ואמנם היה יפה אבל בטח היה יקר להחריד, ובכל מקרה הם מתו כמה ימים אחר-כך. ביקשתי מכל מי ששאל שלא להביא לי פרחים בשום פנים ואופן. הרעיון בהחלט יפה, ואני יכולה להעריך את ההשקעה והאכפתיות, אבל למה לשים את הכסף דווקא בפרחים?

כשעברתי לבית החדש חברה הביאה לי זר חמניות ענקי, ואני – מתנגדת סדרתית לפרחים, אפילו אגרטל לא היה לי כדי להכניס לתוכו את החמניות הצהובות הללו. דחסתי אותן בכוח לתוך כד מים לשתייה שלא הצליח להכיל בתוכו את הפרחים, ואחר-כך בלית ברירה גזרתי בקבוק של מי-עדן עלוב למראה שישמש כאגרטל לעת מצוא.

אני יותר בן-אדם של עציצים. הם עושים טוב וירוק בעיניים. והם דבר ששורד, יחסית לפחות – זה אמנם תלוי בנו, אבל בניגוד לפרחים יש להם לפחות את האופציה לשרוד. אבל אלו חייבים להיות עציצים פשוטים, כאלו שלא צריכים יותר מדי טיפול – לא יותר מדי שמש (כי אין בנמצא) לא יותר מדי פעמים להשקות אותם (פעם בשבוע ככה הכי טוב). כמובן שגם עציצים לא ממש קשה להרוג, ובניגוד לילדים או בעלי חיים הם לא נוטים להתלונן אם מזניחים אותם, רק העלים שלהם צונחים אט אט כלפי מטה כמסכנים, ואחרי יותר מדי זמן גם הם עלולים למות. עציצים יש לי 3 והם דווקא במצב טוב בינתיים.

והכל השתנה בפסח האחרון, קניתי פרחים, שיהיה, לחג. וקניתי אגרטל סבבה שקוף כזה גדול ב-20 ש”ח – שיהיה. הבית החדש הזה שלי הוא בית הייטק אמיתי, מודרני מאוד, כל הקווים נקיים כאלה. אבל החסרון בבית שכזה הוא שהוא נראה יותר מדי דירה לדוגמא, ופחות מדי בית.
והפרחים פשוט עשו את ההבדל. פתאום גיליתי שהם הוסיפו קצת חיים וצבע לבית. עשו לי שמח בלב וחיוך על הפנים. פתאום זה הפך להיות לא רק מבנה אדריכלי נהדר אלא ליותר בית אמיתי. ורק אז נפל לי האסימון. שנים, שנים, שלא הבנתי את הקטע, ופתאום זה הגיע בבת אחת.

מאז כל שבוע אני קונה פרחים. מקדישה 20 עד 40 ש”ח לקניית זר של ורדים בצבע בורדו או כתמתם, או קאלות לבנות (זה אפילו לא כזה יקר מתברר), ולפעמים אני אפילו מתפרעת ממש וקונה שני סוגים. ולעולם כבר לא אומרת לא למי שמציע להביא לי פרחים הביתה. אז אמנם הם עדיין מתים אחרי שבוע, אבל העיקר שהם שורדים את השבוע שלהם, ובינתיים הם עשו את שלהם והוסיפו לי צבע וגם חיוך בכל בוקר שאני יורדת אל המטבח והם מקדמים את פניי, ובשבוע הבא כבר יחליף את מקומם זר משמח אחר. לא להאמין שפעם לא סבלתי פרחים.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

פייסבוק – המתנגדים

כמו לכל דבר חדש גם לפייסבוק יש מתנגדים. הם הולכים ומתמעטים, הולכים ונשברים, ולאט לאט מצטרפים אל העדר (ואלינו) ומתחברים, ונכנסים ומעלים תמונות וגם עושים לייקים.

בתחילת עידן הטלפון הסלולרי, אני הייתי בין המתנגדים, היתה תקופה שפשוט לא הייתי מוכנה שיהיה עליי מכשיר כזה, בפרט שמחירו לא קסם לי במיוחד. בסוף כמובן נשברתי, והיום, למרות טיעוני “למה אני צריך שיוכלו להשיג אותי בכל מקום” ו”ככה לא יהיה לי שקט” אני לא מכירה הרבה אנשים שאין להם טלפון סלולרי, ומאידך – מכירה הרבה אנשים שברגע שהטלפון שלהם עובר משבר ולא עובד אפילו לכמה שעות, הם מתחרפנים ומתים שרק יחזור לתפקד (ראו משבר סלקום האחרון שניתק את המדינה).

ישנו גרף שאני מאוד אוהבת, שמופיע הרבה אצל סת’ גודין (אמן בפני עצמו וכותב ספרי שיווק משובחים), הגרף הזה מציג את היטמעותו של מוצר בשוק. בצד שמאל של הגרף רואים את החלוצים, באמצע נמצאת המסה הגדולה של הקהל הרחב, שמחולקת לשני חלקים. אנחנו כבר בסופו של הרוב המאוחר בפייסבוק לדעתי, נשארו רק אלו שמדדים מאחור ומסרבים בכל תוקף להיכנס בשל עקרונות (מוזרים למדי לטעמי), כמו אלו שנשארו אחרונים עם הקלטות לפני שהדיסקים הרגו אותם באופן סופי.

וחוץ מזה , (וזה נושא לגמרי נפרד) לאנשים באופן כללי יש נטייה לערבב ולבלבל בין התחושה של משהו חדש ולא-מוכר לבין התחושה של משהו “לא טוב”. לפעמים צריך פשוט להתרגל, ואחר כך כבר שוכחים איך זה היה קודם.

 אז מה הם טיעוני המתנגדים?

  • פייסבוק הוא time-consumer.
    אכן אם אתה נרשם לפייסבוק אתה יכול לבלות שעות ארוכות בצפייה בתמונות, כתיבת הערות, משחקים (מטופשים יותר או פחות, כשהיחיד שאני הייתי מוכנה לשחק עד כה הוא באבלס, שעליו אני ממליצה בחום), ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על צוקרברג ועובדיו (בעבר זה היה זריקת כבשים ועכשיו אני מכירה לא מעט אנשים שמכורים לחוות).

    אני רואה את פייסבוק באור אחר לגמרי, לדעתי פייסבוק הוא משהו שרץ ברקע, כמו ג’ימייל, כמו הטלפון הסלולרי שלכם, כמו המון דברים אחרים שהם שם, כל הזמן שם, והם גם מאוד שימושיים, וברגע שהם לא יעבדו מיד תבחינו בכך (וברוב המקרים תזכרו כמה הם חשובים לכם), אבל לא הדבר העיקרי, ובטח לא משהו שמכתיב איך הזמן שלך מתנהל.

    ברור שבהתחלה ההתלהבות גורמת לך לעסוק בזה יותר, ולמצוא חברים מכיתה ד’, ואת אלו מהצבא, ולהתעדכן מה קורה עם כולם, אבל עם הזמן זה הולך ומתמעט – כי את רוב האנשים מצאת, והכי חשוב כי פשוט התרגלנו. ואם נחשוב על זה רגע, זה ככה גם עם כל דבר אחר כמעט – מוצרים שרכשנו, שירותים שהתחברנו אליהם וכן הלאה, זה לא רק פייסבוק שאשם, זה אנחנו והאופי שלנו (כאן אולי הזמן להודות על השחיקה ההדוניסטית שקיבלנו, שמפסיקה את ההתלהבות מהר מספיק ומרגיעה אותנו, כי בכל רע יש גם טוב).

    וגם אם אתה שם והתחברת לכמה אנשים אף אחד לא מכריח אותך להיות פעיל, כי מותר להיות רשום בפייסבוק ורק לבדוק פעם בשבוע מה חדש.

  • “יידעו עליי כל מיני דברים” – חברים יקרים, צר לי להודיע לכם, אבל אפילו לפני עידן הרשת החברתית ידעו עליכם כל מיני דברים. כבר אז היה את ה”רשומון” הידוע לשמצה שדלף עם מאגר הנתונים של כולנו, שכולל מידע הרבה יותר אישי מזה של הפייסבוק. ותודה לאל, (ולכל מיני אנשים נוספים), יש לנו בחירה מה אנחנו מעלים – איזה תמונות, ואיזה תיוגים ואיזה תגובות, ואת מי אנחנו מאשרים כחברים, וגם מי יכול לצפות בזה ולא חייבים לשפוך את כל המידע ולחלוק הכל עם כל העולם אם אנחנו לא רוצים.

    יש המון אנשים בפייסבוק שרשומים (וגם שיש להם תמונה, כי אם אתם כבר שם תעשו טובה ותשימו תמונה), ולא באמת נכנסים יותר מדי, סוג של “הרוב הדומם”.

    ואם כבר, אני באמת לא מאמינה בלכתוב סטטוס על כל דבר שאתה עושה, ולא רק בגלל הפרטיות  (כי בואו נודה באמת, לרוב החברים שלכם לא ממש אכפת שכרגע נכנסתם לקניון, ושעוד שתי דקות אתם הולכים לאכול ארוחת ערב. רבאק, תסננו לנו קצת!).

ויש גם הטוענים כי הלייק מוזיל את ה”אהבה”, וכי אנחנו לא קובעים כלום אלא רק כלי משחק קטנים, ושלא חשבנו שככה זה ייראה. מצטערת, אני לא קונה את זה, אנחנו שם כי אנחנו רוצים וכי אנשים אחרים שאנחנו אוהבים נמצאים שם וחולקים איתנו דברים שמעניינים אותנו, וכי מאוד נוח וקל להיות שם ולהתעדכן וכן גם “לאהוב”.  

ועוד פוסטי פייסבוק:
הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)
פייסבוק – הסרט
דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וכנראה גם לעולם לא אבין)


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

טיימינג – התזמון הנכון

כולנו יודעים עד כמה טיימינג זה דבר חשוב, ועד כמה הוא יכול להבדיל בין משהו ממש ממש מוצלח למשהו ממש ממש גרוע. אז טיימינג זה בהחלט חשוב בחיים, ומסתבר שגם הטיימינג של מתי להיוולד הוא מאוד חשוב, וכדי שנוכל להצליח יותר חשוב גם להיוולד בזמן הנכון.

בדרך כלל כשחושבים על ההשפעה של מתי נולדנו מקשרים את זה די מהר לאסטרולוגיה, אבל זה לא ממש התחום שלי, אני חובבת סטטיסטיקות, ספרים ומספרים יותר מאשר כוכבים ומזלות, אז גם בפוסט הזה המספרים יככבו, ולא הכוכבים.

בספר אאוטליירס, גלאדוול מספר גם על הטיימינג הנכון להיוולד כדי להצליח. לצערנו, בזה אנחנו לא כל כך שולטים (כמו גם בשאלה למי אנחנו נולדים, ולזה יש השפעה למכביר). 
 

באיזה חודש כדאי להיוולד?
אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה ספורטאי מצליח, כדאי שהוא יוולד בין ינואר למרץ. נשמע לכם מוזר? סטטיסטית זה בדיוק ככה.

בליגת ההוקי במחוז אונטריו נולדו רוב השחקנים בחודשים ינואר עד מרץ. החודש הכי נפוץ? ינואר. אחריו? פברואר ואחריו כמו שאפשר כבר לנחש – מרץ. יש פי חמישה שחקנים שנולדו בינואר מאשר בנובמבר. ובדיוק ככה זה נראה בכל ליגות העילית הקנדיות, 40 אחוזים מהשחקנים נולדו בין ינואר למרץ, 30 אחוזים בין אפריל ליוני, 20 אחוזים בין יולי לספטמבר ורק עשרה אחוזים בין אוקטובר לדצמבר.
מישהו מאיתנו מוכן להאמין שאלו שנולדו בתחילת השנה מוכשרים יותר מאלו שבסופה? או אולי שמזל גדי ודלי מוצלחים יותר מקשת ועקרב? כנראה שלא. ובצדק.

אז מה הסיבה?   
הסיבה יותר פשוטה ממה שאפשר לדמיין, בקנדה החתך לקבוצות הוקי לפי גיל הוא חודש ינואר. וילד שנולד בתחילת ינואר משחק באותה קבוצה עם ילד שקטן ממנו ביותר מעשרה חודשים, בגילאים צעירים זה המון!!! בגילאים כאלה ההבדל מבחינה פיזית מאוד משמעותי וגורם לילדים הגדולים יותר לבלוט ולהצליח. בגילאי תשע או עשר, הם מתבלטים בשל יתרון גילם, ואחר כך נבחרים לקבוצות טובות יותר, עם מאמנים טובים יותר ועם יותר שעות אימון, ומגיעים למשחקים טובים יותר עם יריבים טובים יותר, וכך הם רק הולכים ומשתפרים, ובגילאי 13 ו-14הם כבר באמת יותר טובים, ואת הנעשה אין להשיב, לילדים שנשארו מאחור כבר אין אפשרות לגשר על הפער שהתעצם. 
ההפרדה שנעשית בין “מוכשר” ו”לא מוכשר” בגיל צעיר מדי, גורמת לקבוצה קטנה שנולדה בחודשים שסמוכים לחודש הקובע להיות אלו שמצליחים.

וזה דומה מאוד בליגת הבייסבול בארצות הברית וגם בכדורגל באנגליה (אם כי שם החתך הוא בספטמבר ולא בינואר, אז הבולטים הם ילידי ספטמבר עד נובמבר). ובצ’כיה, אם נולדת אחרי מרץ הסיכוי שלך להיות ספורטאי שואף לאפס, ואם נולדת אחרי ספטמבר, הוא באמת אפס!

אבל זה נכון לעוד תחומים, כי הפער הזה נכון גם לחינוך למשל, הרי גם שם קיים החיתוך הגס, שכל מי שנולד בערך עד אמצע נובמבר, או לכל המאוחר תחילת דצמבר שייך לשנתון אחד, ומי שאחר כך כבר “מפסיד” שנה (למרות שנראה שהוא בעצם רק מרוויח). הפער בבגרות הרגשית וגם ביכולת השכלית, קיים גם הוא לרוב בגילאים צעירים, ובמקרים בהם מחלקים את ילדינו להקבצות מוקדם מדי, ילידי ספטמבר-נובמבר בהחלט לא נולדו בזמן הכי מזהיר.

מחקר שנערך בנושא הקשר בין יכולת מתמטית וגיל, שנבדק על ילידי כיתות ד’ מצא שהילדים הבוגרים יותר הצליחו ב-4 עד 12 נקודות יותר מאשר הצעירים יותר, וזה יכול להיות בדיוק ההבדל בין להתקבל לכיתת המחוננים או לא להתקבל אליה.
אז באיזה גיל זה נעלם? מסתבר שגם בקולג’ עדיין יש פערים, וגם שם קבוצת צעירים היתה בפער של כ-11.6 אחוזים לעומת קבוצת הבוגרים, ככל הנראה בדיוק מאותה סיבה שספורטאים שנולדו בינואר הופכים לבאמת יותר טובים אחרי כמה שנים של טיפוח.

ומה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?
אז קודם כל, להשתדל ללדת את הילדים בין ינואר למרץ :) 
ויותר ברצינות, אפשר לחלק את הילדים להקבצות, כיתות מחוננים וליגות ספורט בגיל קצת יותר מאוחר, כך שהפער מצטמצם. וגם ליצור כמה קבוצות קטנות יותר שמחולקות לפי גיל, כך שלפחות יהיו כמה תאריכי חתך שונים והילדים הקטנים יותר יוכלו להתבלט, כי חבל להגדיל פער קטן של כמה חודשים לפער גדול ואמיתי שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו.

ובפוסט הבא: אז באיזו שנה כדאי להיוולד?

פוסטים קשורים (או “פוסטי ההצלחה” שלי):
למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים) – חינוך ומעמד חברתי-כלכלי, מה הקשר?
גבוה יותר חכם יותר חזק יותר -האם הכי חכם יזכה בפרס נובל? והכי גבוה יהיה שחקן הכדורסל הטוב ביותר?

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גבוה יותר חכם יותר חזק יותר

האם מי ככל שאתה חכם גם תגיע רחוק יותר? האם ככל שאתה גבוה יותר תהיה שחקן כדורסל יותר טוב?
איפה בעצם טמונה היכולת שלנו להצליח? מסתבר שזה לא רק בגנים, כמו שקל לראות באחד הפוסט הקודמים (שבו יש את הדוגמא על כריס לאנגן, בעל IQ של 195(!), וב-30% יותר חכם מאיינשטיין! ולמרות שהוא אחד האנשים החכמים בעולם הוא הגיע לשום דבר בערך).

גלאדוול (שכולם כבר יודעים כמה אני אוהבת אותו) בספרו אאוטליירס מספר כמה וכמה סיפורים כאלה. בדיוק כמו שהעץ הכי גבוה ביער, שמרשים בגובהו מול כל האחרים, לא רק זכה לגנים משובחים, אלא גם זכה למזל שלא יבוא אף אחד ויכרות אותו, ולא יבוא אף שפן ויכרסם את שורשיו, כך הסביבה עשויה להשפיע מעבר לנתונים הבסיסיים שטבועים בגנים שלנו.

מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להבהיר שלא כל מי שיותר מוצלח פוטנציאלית, גם יותר מצליח.  

טרמן והילדים המבריקים
טרמן, פרופסור לפסיכולוגיה בסטנפורד וממציא מבחן ה-IQ, החליט בשנת 1921, להקדיש את חייו למחקר למחוננים, ולגלות את היהלומים הלא-מלוטשים כבר בגיל צעיר. אחת הסיבות שהוא החליט לעשות זאת, היתה גילוי של פסנתרן מוכשר עם IQ של 140, שעבד בחיי היומיום כ… שרת!
אז הוא התחיל לחפש גאונים נוספים, ומצא ילדונת בת 19 חודשים שידעה את האלפבית, וילדה בת 4 שקראה את דיקנס ושייקספיר.
וכדי למצוא את הילדים הללו בצורה מסודרת יותר, הוא סינן בתחילה על פי המלצות בתי הספר היסודיים, ואחר כך ערך סדרות של מבחני אינטלגנציה שהלכו וצמצמו את כמות הילדים עד שהגיע למספר הילדים הרצוי, כ-1500 ילדים בעלי IQ בין 140 ל-200.
בכל שארית חייו, הוא עקב אחרי הילדים הללו, הם נבחנו ונמדדו, וכל פרט בחייהם תועד – נישואין, מחלות, קידומים בעבודה. הוא האמין באמת ובתמים ש”הילדים שלו” יהיו המובילים בכל התחומים ויקדמו את המדע, האומנות, הממשל והחברה.

כמובן שגם היום הגישה שלו למחוננים קיימת, כיתות מחוננים בבתי ספר, קידום באוניברסיטאות וגם בחברות הייטק מובילות, מתוך האמונה שאלו בעלי ה-IQ הגבוה ביותר הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר.

אז קודם כל זה נכון, לפחות באופן חלקי – מישהו עם IQ של 170 חושב הרבה יותר טוב ומהר ממישהו בעל IQ של 70, וכך הדבר גם לגבי אחד עם IQ של 100 לעומת אחר עם IQ של 130, אבל… למישהו בעל IQ של 130 יש את אותו סיכוי לזכות בפרס נובל כמו למישהו אחר בעל IQ של 180. כי ברגע שה-IQ מספיק גבוה, יש כבר פרמטרים אחרים שמשנים. כי יש מעין סף כזה, שמעליו אתה כבר “מספיק חכם”, ובעצם הסף הזה מחלק רק לשתי קבוצות – “חכמים מספיק” ו”לא חכמים מספיק”.

וזו היתה הטעות של טרמן, הוא התאהב בעובדה שהילדים שלו הם חוד החנית של האינטלגנציה, באחוזון התשעים ותשעה של האחוזון התשעים ותשעה – מבלי להבין עד כמה זה כבר לא משנה. כשהילדים התבגרו, אפשר היה להבחין בטעות הזו באופן ברור – כי אמנם הרבה מהם גדלו והצליחו יפה, אבל רק מעטים היו דמויות מוכרות וידועות ומובילות בתחומן. ולא היה אף זוכה אחד בפרס נובל מבין הילדים של טרמן, ומצד שני היו כמה זוכי פרס נובל שנבחנו על  ידי טרמן – ונדחו.
כי אינטלגנציה והישגים נעלים רחוקים מלהיות בעלי קורלציה מושלמת.

אוניברסיטת מישיגן, בדקה לפני כמה שנים, כיצד בוגרי בית הספר למשפטים מבני המיעוטים מצליחים בעולם האמיתי, כמה כסף הם מרוויחים, כמה רחוק במקצוע הם הגיעו, כל היבט רלוונטי נבחן. הם הופתעו מהתוצאות, כי למרות שכסטודנטים בני המיעוטים קיבלו ציונים נמוכים יותר מהסטודנטים הלבנים, הם הצליחו בסופו של דבר בדיוק אותו דבר כמו הלבנים. כי הם היו “חכמים מספיק” כדי להצליח – מעל הסף המפריד הזה שהזכרתי, שמחלק בין ה”חכמים” ל”לא חכמים” בתחום המשפטים (אז גם האקדמיה וציוניה מסתבר, אינם מדד מספיק טוב, כמו מבחן ה-IQ, אלא רק עד לנקודה מסויימת שמעליה אין טעם עוד לציונים).

בדיוק כך גם הגובה בכדורסל, מנקודה מסויימת הגובה כבר לא משנה, כי מישהו בגובה 2.08 מ’ לא יהיה באופן אוטומטי יותר טוב ממישהו בגובה 2.02 מ’. הוא רק צריך להיות מספיק גבוה ולעבור את הסף.

אז מה עוד משפיע?
פוטנציאל זה בהחלט חשוב, אבל זה לא מספיק. מה עוד משפיע על היכולת להצליח?
הנה כמה מהדברים שמשפיעים בנוסף (ואפשר לומר שזה רק טיזינג קטן לכמה פוסטים עתידיים):

  • המעמד הסוציו אקונומי ממנו אתה מגיע, שמשפיע על החינוך שקיבלת – פוסט אחד הוקדש לנושא הזה
  • טיימינג – מתי נולדת – באיזו שנה נולדת ולפעמים אפילו באיזה חודש נולדת, יכול להשפיע לך על הגורל משמעותית.
  • אה, ויש עוד דבר אחד שמשפיע – עבודה קשה, כי מחקרים אמפיריים מראים שצריך עשרת אלפים(!) שעות של השקעה כדי להיות ממש ממש טוב במשהו.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

גברים-נשים (או: אז איך בכל זאת פותרים את בעיות תת המודע שלנו)

כבר סיכמנו שיש לנו בעיות שקשורות למין בתת המודע שלנו ושאנחנו מקשרים הרבה יותר טוב גברים עם קריירה (או מדעים מדוייקים) ונשים עם בית (או מדעי הרוח), בצדק או שלא בצדק. שאלה מעניינת היא האם זה באמת משפיע עלינו (אם יש לכם ספק, אז משפיע גם משפיע) ואם יש לנו מה לעשות בנדון (מתברר שיש).

אז שוב, בבלינק הנפלא של גלאדוול המבריק, ישנו פרק שעוסק בנושא, ומספר איך לפעמים עניינים נפתרים בדרך מקרה. הפרק מספר על עולם המוסיקה הקלאסית, שם כולנו יודעים – האוזן קובעת. ואוזנו של מומחה מזהה נגנים טובים גם בחדרים בבית מלון, ברחוב, כמו גם באולמות הקונצרטים הטובים. שום דבר לא יבלבל את האוזן המיומנת מלהבחין בין נגינה משובחת מעשה ידי אמן, לבין נגינה טובה פחות. האמנם?!

נגנית טרומבון בשם אבי קונאנט, זכתה להיבחן לתזמורת הפילהרמונית של מינכן. במקריות מדהימה, ונדירה מאוד, מכיוון שאחד הנבחנים היה בנו של אחד הנגנים, נערך המבחן מאחורי מסך סגור, כך שהבוחנים לא יכלו לראות את הנבחנים כלל. הבוחנים כל כך התלהבו מנגינתה של הגברת עד כדי כך ששחררו את כל הנבחנים שאחריה לביתם מבלי לשמוע אותם כלל, אך כשקראו ל”אדון המוכשר” להציג את עצמו, לתדמהתם של הבוחנים ההמומים התברר שזוהי גברת.
יש לציין שההתלהבות הראשונית והאובייקטיבית שלהם כמובן לא מנעה מהם להעביר אותה אחר כך מסכת ייסורים של שנים, הרי טרומבון זה כלי של גברים, לא?! מילא, שאשה תנגן בכינור, את כלי הנשיפה הרציניים יש להשאיר לאנשים המתאימים לכך! אז נתנו לה לנגן רק טרומבון שני, והיא עברה בתי משפט וגם רופאים שיוכיחו שריאותיה לא פחות חזקות מאלו של גברים, ובדיקות דם שיוכיחו את כמות החמצן בדמה, בקיצור, תלאות וחתחתים לא חסרו לבחורה המוכשרת ורק אחרי שמונה שנים היא קודמה לטרומבון ראשון, וכמובן שגם אז סירבו לשלם לה את הסכום ששילמו לגבר במעמדה. 

רק כדי לחזק את זה גלאדוול מוסיף ומספר על בחורה שניגנה בקרן יער, בחורה זעירה במידותיה, רזונת בגובה מטר וחצי שמנגנת בכלי גברי להחריד. יש שיאמרו שהיא יכולה לנשוף כך שבית יקרוס, לחלוטין ההיפך מהרושם הראשוני שהיא יוצרת. כשהגברת הזו נבחנה, ואחרי שהבוחנים התלהבו מאוד, המסך נפתח – ולא רק שהם גילו שהיא גברת ולא אדון, לא רק שגילו את מידותיה הזעירות, השיא היה שהם גילו שהיא בעצם כבר עובדת בתזמורת שלהם, והם פשוט לא שמעו נכונה את קולה עד לאותו מסך סגור.

אז לשמחת כולנו, עם השנים הגיעה המהפכה גם לעולם המוסיקאים, ומכיוון שאפליה כנראה לא חסרה שם (לא רק לנשים, אלא גם העדפת מקורבים) יחד עם הדרישות להטבות שונות הגיעה גם הדרישה למסד את תהליך האודישן. ואז הגיעו המסכים הסגורים, חלוקת מספרים לנבחנים במקום שמות, ואם הנבחן השתעל, או שמעו את עקביה של הנבחנת – הם קיבלו מספר חדש, כדי שלא תוכל להיות אפליה על רקע כזה או אחר.
ומאז יש לציין, במפתיע או שלא במפתיע, מספר הנשים שמנגנות בתזמורות עלה פלאים, בעשרות אחוזים. במוסיקה לפחות צריך רק את האוזניים, כי מתברר שאפשר “להקשיב” גם עם העיניים, המטעות.

אז לפעמים גם כשנדמה לנו שזה לא משפיע עלינו, ושאנחנו מספיק מקצועיים כדי ש”שטות כזו” לא תטה אותנו לכאן או לכאן, כדאי שנזכור גם את הסיפור הזה. ובתחום המוסיקה לפחות מצאו לזה פתרון, בתחומים אחרים – זה כנראה הרבה יותר קשה.

(זה בעצם אחד הלקחים הכי חשובים של בלינק, לדעת מתי להיזהר מתת המודע ומתחושות הבטן שלנו, כי לפעמים הם גם מוטעים ומטעים אותנו, לצד הידיעה של מתי כן להשתמש בהם כי לפעמים הם חזקים ונכונים וטובים).


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

כואב להיות אמא

מי אמר שלא כואב להיות אמא – כל פעם שהילד נופל ונחבל באופן די רציני כואב גם לך, וכשהילד חווה מפח נפש גם את סובלת, כשהוא חולה עם ארבעים חום בכלל הבריאות הנפשית של אמא שלו בסכנה גדולה. אבל מסתבר שלפעמים הכאבים מגיעים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

אז לפני כמה ימים הודיעה לי באופן רשמי הילדונת הקטנה שלי: “אמא, אני רוצה עגילים”. הגיעה עונת העגילים בגן, וכמו כל דבר אחר בגיל ארבע, זה מדבק!
אז כמובן שאמרתי מיד “בסדר, בסדר, מתי שתרצי”, אבל לא חשבתי מיד לשים פעמיי אל הקניון הקרוב ולחורר את הילדה החמודה שלי (שתראה רצינות קודם :)).
ולא שיש לי בעייה עם רוב סוגי הכאבים, כבר לקחתי את הקטנה הזאת למרפאת מטיילים לקבל חיסונים לפני הנסיעה לאפריקה, והיא ילדה אמיצה למהדרין קיבלה את שלוש הזריקות אחת אחרי השנייה מבלי לצייץ אפילו, ורק קפצה מהכסא בשמחה ואמרה “עכשיו אפשר לנסוע לאפריקה”. אבל חורים באוזניים זה כבר עניין אחר, זה ה-ר-ב-ה יותר כואב, הרבה יותר. ורק בגלל שאני אמא שלה אין לי שום יכולת להתחמק מהמעמד הזה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהייתי לוקחת אותה לעשות עגילים על דעת עצמי (לי היה ברור שאין בעייה שתגיע גם לגיל 15 בלי עגילים) אבל יש לה רצונות משלה, ולי אין בעייה ללכת עם זה כל עוד זה הגיוני בעיניי, ובעיקר כל עוד אין לי שום סיבה הגיונית להתנגד.
אחת האמהות בגן (שחוררה את ילדתה הקטנה מרצונה החופשי) סיפרה לי שהיום כבר יש טכנולוגיה מיוחדת ועושים את העגילים באמצעות אקדח חד פעמי, והוא כל כך מיוחד שעושים זאת בשתי האוזניים בבת אחת.

בפרט זכור לי כאירוע טראומטי וכואב במיוחד עניין העגילים, כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות לפעולת החירור הכואבת הזו, יש לציין שאני לא ממש רציתי והובטח לי חזור והבטח ש”זה בכלל לא כואב”. הגענו לחנות, ואז האיש החביב סימן בטוש בלתי כואב בעליל נקודה קטנה על כל אחת מהאוזניים, רק אחר כך הוא הוציא אקדח ענק ומאיים (או משהו שדומה בגודל לרובה ציד כשמשווים אותו לגודל של  ילדה בת שבע) וחורר לי אוזן אחת, טחחח, בחיים אני לא אשכח כמה זה כאב, ובעיקר את העובדה שכעסתי מאוד על כך שאמרו לי שזה לא כואב. אז אחרי בכי, ויציאה מהחנות להירגע, החלטתי לחזור ולחורר גם את השנייה, רק כדי שזה יהיה סימטרי.

אז חלף לו סוף השבוע, וביום ראשון כשאספתי את יולי מהגן היא הכריזה: “אמא, היום את מקיימת את ההבטחה שלך”, איזו הבטחה? לא זכורות לי הבטחות שלא קיימתי. והיא המשיכה: “אמרתי לכולם במפגש שהיום את לוקחת אותי לעשות עגילים”. אוי ווי, סיבכה אותי הילדה, הבטחות הרי צריך לקיים, ואני אמא שלה אצטרך לשאת את המראה של העניין הכואב הזה. אחרי בירור קצר התברר שהיא לגמרי רצינית, אז נסענו לנו לקניון חיפה כדי לחורר אותה. הילדה שלי יודעת יפה מאוד מה היא רוצה ועוד יותר מזה יודעת מצויין לעמוד על שלה, מעניין מאיפה היא למדה את זה 😉

אחרי בחירת החנות המתאימה (והיחידה שבאמת יכולנו לעשות בה חורים באותו רגע), ובחירת עגילים יפים עם הצבע הורוד ההכרחי לכל ילדה בגיל ארבע, אכן הגיע הפחד (ולא רק אצלי). אמרתי ליולי שהיא לא חייבת, ושאפשר לחזור הביתה גם בלי לעשות חורים (וגם לחסוך לי שלוש מאות שקל על הדרך וכאב לב לא קטן). אבל היא, ילדה אמיצה אמיתית, היא החליטה שהיום זה היום, ושלמרות הפחד נעשה את זה.

אז תודה לאל אין יותר אקדחים בגודל של בית, והאקדח הוא בכלל לא אקדח אלא מין פלסטיק קטן שבא יחד עם העגיל והוא סטרילי וחד פעמי. ויותר מעניין, מסתבר שהטכנולוגיה המרשימה של חירור שתי האוזניים בו זמנית, כוללת שני בחורים צעירים שאומרים “אחת, שתיים, שלוש” ומחוררים כל אחד באוזן אחרת כמעט בו זמנית, ממש חזית הטכנולוגיה, איך לא חשבו על זה קודם? :)
אבל לפחות זה מונע מהילדה את ההתלבטות האם לעבור את הכאב באוזן השנייה, כי עוד לפני שמספיקים לעכל שתיהן מחוררות.

ואין כמו גלידה מלג’נדה לשיכוך הכאב, וכמובן מראה גדולה כדי לראות את התוצאה, שמוציאה חיוך גדול מילדה קטנה עם עגילים מנצנצים חדשים באוזניים עם מעט צבע ורוד (הכרחי כבר סיכמנו).

אז עברנו גם את זה. אני מקווה שלא נגיע ליום שבו היא תבקש קעקוע !

וחובה לצרף תמונה של המאושרת עם צמד הרעים החדשים באוזניה:


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

חיזוי הצלחה של קשר זוגי, אפשרי?

מישהו פה מאמין שזה אפשרי? שירים את ידו. הרי אם זה היה אפשרי היינו משתמשים בזה, נכון?  היינו שומעים על זה לפחות, לא? יש הרי הרבה מחשבונים של התאמה (לפי שמות, קבלה, מזלות וכו’) שאף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בהם (אם כי מישהו בטוח נכנס רק כדי לבדוק ליתר בטחון :))

בבלינק הנפלא של גלאדוול מסופר על הנושא הזה, ומתברר שאפשר גם אפשר לחזות הצלחת קשר בהצלחה די גדולה ואפילו בכלום-זמן. באוניברסיטת וושינגטון ישנה “מעבדת אהבה” של פסיכולוג בשם ג’ון גוטמן, אל המעבדה מגיע הזוג המאושר (או הלא כל כך מאושר). הזוג נכנס לחדר קטן ומחברים כל אחד מהם לאלקטרודות וסנסורים, שבודקים את פעימות הלב, רמת ההזעה ואפילו טמפרטורת העור. מתחת לכסאות מחוברים סנסורים כדי למדוד את תנודותיהם בכסא. והכי הכי חשוב – ישנן שתי מצלמות וידאו שמכוונות אליהם, כדי להקליט כל מה שאמר ועשה כל אחד מהם. הם נשארים שם 15 דקות בלבד, לבדם(!) ודנים בכל נושא שמתחשק להם שקשור לזוגיות שלהם שעורר ויכוח ביניהם. (כן, כן, הם לא דנים בזוגיות שלהם, אלא במשהו אחר בחיים שהם לא לגמרי מסכימים עליו, בספר למשל מתואר דיון בין שני בני זוג על הכלבה שלהם, אבל תקציר זה תקציר אז אני משמיטה את החלק הזה).

האם אפשר לחזות מהקלטה של 15 דקות של שיחה בין בני זוג האם היחסים בין בני זוג בריאים או לא-בריאים? ההימור הסביר והשפוי הוא שלא, 15 דקות הרי הן לא הרבה זמן, ונושא כמו כלבה נניח הוא לא הכל במערכת יחסים, כי הרי במערכת יחסים יש ילדים, ועבודות וחמים וחמות, וסקס ומיליון דברים אחרים. ולכולם הרי לפעמים טוב יחד ולפעמים רע, אז איך משיחה של 15 דקות אפשר לדעת בעצם? כדי להכיר זוג הרי צריך שבועות או חודשים, כדי לראות אותם בכל מיני מצבים, לא?! הם רק משוחחים ביניהם, אפילו לא החליפו איתם מילה, לא שאלו אותם שאלה אחת, אז איך?

ג’ון גוטמן (ובעתיד תראו שלא רק הוא) הוכיח שלא תמיד צריך המון זמן ומידע כדי לחזות את העתיד. גוטמן הגיע לדיוק של 90 אחוזים אם הזוג יושב ומשוחח רק רבע שעה, ומעל 95 אחוזים אם הזוג משוחח שעה שלמה. ומתברר שאפילו בצפייה בשלוש דקות בלבד(!) אפשר לדעת באחוזים די גבוהים (מעל 70 אחוזים) אם הם יישארו נשואים ב-15 שנה הקרובות, ואם לא, אז מי מהם ייזום את הגירושין!

איך הוא עושה את זה?

נתחיל בדרך המסובכת:
לגוטמן  יש שיטת קידוד שבה 20 קטגוריות שונות שמתאימות לרגשות שזוג יכול להביע במהלך שיחה – גועל, חיבה, זלזול, אמפתיה, כעס, התגוננות, התבייכנות, עצבות, התקפה, חסימת הצד השני, נייטרליות ועוד. את כל אלו אפשר לזהות בהבעות הפנים ותנועות הגוף וכמובן התוכן של השיחה. אז שיחה של 15 דקות מיתרגמת לבערך 800 מספרים כאלו, ועם שקלול של הסנסורים האחרים ובשימוש בנוסחא שמשקללת את הכל הוא מגיע לחיזוי הנכון. מדהים!

לדוגמא, בשיחה פשוטה כמו של הזוג עם הכלבה, הבחור מתגלה כמאוד מתגונן והבחורה כמאוד מזלזלת, לא תמצאו את זה במילים שהם אמרו, אבל כששומעים את הטון ורואים את התנועות לפעמים דברים נראים אחרת. לא בדברים הגדולים בוחנים קשר בין בני זוג כי אם בדברים הקטנים, שם באמת נמצאים הפרמטרים החשובים.

מה שבעצם נבחן הוא הרגשות החיוביים לעומת השליליים, היחס ביניהם כשהיחסים בין בני הזוג טובים אמור להיות לפחות חמישה לאחד. גוטמן מתבונן בכמעין גרף של עליות וירידות, הוא עוקב אחר הרגשות החיוביים והשליליים, ובדרך כלל כשמתחילים לרדת למטה, לכיוון הרגש השלילי, תשעים וארבעה אחוזים מהזוגות ימשיכו לרדת למטה. הם מגיעים למגמה שלילית ולא מסוגלים לתקן אותה, ומכאן הדרך לגירושין סלולה.

אז אולי כל אחד יכול לעשות את זה?

גוטמן נתן לפסיכולוגים ויועצי זוגיות, חוקרי זוגיות, וסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, וגם לנשואים טריים, גרושים טריים ואנשים שנשואים באושר לאורך זמן לצפות בקלטות ולהחליט מי מהזוגות יתגרש ומי יישאר נשוי באושר. והם, הגיעו רק למעט מעל 50 אחוזי הצלחה, שזה פשוט קצת יותר טוב מאשר להטיל מטבע מה יקרה עם כל זוג וזוג. גם גלאדוול עצמו שצפה ב-10 קלטות שחצי מהם התגרשו וחצי מהם נשארו נשואים באושר הצליח לקלוע רק בחמישים אחוזים מהמקרים.
האמת, זה די טבעי שהם לא הצליחו באופן מיוחד, הקושי להבחין בפרטים הנכונים נובע מהכמות המהממת של מידע שנמצאת בשיחה בין שני אנשים, לסנן רק את אלו הנדרשים זה לא קל ודורש מומחיות.

אבל גוטמן עצמו בעצם בכלל לא זקוק למשוואה הזו, הוא יכול בשניות לחתוך את גורלה של קלטת מסויימת, זה נקרא thin slicing, וזו היכולת של התת מודע שלנו למצוא פטרנים בסיטואציות והתנהגות על בסיס התנסות צרה מאוד. יש לנו את זה בכל מיני תחומים בחיים, וזה חלק מהתת-מודע המופלא שלנו.
הוא יכול לזהות זאת אפילו כשהוא שומע כבדרך אגב שיחה של זוג במסעדה, כי לא באמת צריך לשים לב לכל הפרטים, וכאן אנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו בכל זאת (בלי משוואות ובלי סנסורים) – הוא שם לב במיוחד לארבעה דברים: התגוננות, תוקפנות, ביקורת וזלזול. והכי חשוב מכולם הוא הזלזול, זה הסימן הכי גדול שהזוגיות נתונה בבעייה. ביקורתיות היא גם מאוד בעייתית אבל יכולה להיות בגובה העיניים, זלזול מטרתו ליצור היררכיה ולהנמיך את הצד השני וזו בעייה קשה הרבה יותר.
נשים יותר נוטות לביקורתיות וגברים יותר לאגרסיביות ותוקפנות, אבל בזלזול אין עדיפות למין אחד על משנהו.

במאמר אחר של גוטמן, מתואר מחקר שבו ביקש מזוגות שיספרו את סיפורם מהיכרותם ועד להווה, ואת הפילוסופיה שלהם לגבי חיי נישואין. הוא ניתח זאת שוב תוך התייחסות לשלילי וחיובי, אפשר לראות שזוגות שמצבם לא הכי טוב זוכרים יותר את הדברים השליליים (ובאופן כללי הזכרון שלנו די פועל ככה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)  כמו כן אחוז המתגרשים הגבוה ביותר הם אנשים שביקורתיים מאוד כלפי הצד השני, מפוקחים מאשליות לגבי נישואין ומאמינים שאתגרי הנישואין הם מעל למה שבכוחם לפתור.

אז מסתבר שאפשר לחזות הרבה יותר מהר ממה שחושבים אם נישואין יצליחו או לא. מצד שני, לא בטוח שהייתם הולכים עם אהוב ליבכם לבדוק את זה דבר ראשון מחר בבוקר 😉

פה תוכלו למצוא פרק מספרו של גוטמן על העקרונות שגורמים לנישואין לעבוד.

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

למה עדיף להיוולד להורים עשירים (ולא, לא מה שאתם חושבים)

כולנו ידועים שעדיף להיוולד להורים אמידים, זה הרבה יותר נוח, קל יותר להגיע ככה למה שרוצים ולקבל את מה שרוצים. תמיד הצחיק אותי הביטוי “עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה”, מן הסתם זה עדיף, מכירים מישהו שמעדיף אחרת?

אבל הפעם, רציתי להעלות את הנושא שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו הנפלא (באמת באמת נפלא) אאוטליירס, ושם באמת מבינים שעדיף להיוולד למשפחה אמידה.
הספר מספר על סוציולוגית שחקרה 12 משפחות מצבעים ומעמדות שונים, מטרת המחקר היתה להגיע להבנה של שיטות חינוך שונות. בכל משפחה ומשפחה בילו החוקרים זמן רב, שעות על שעות, משהו דומה לתקן של הכלב המשפחתי, הם הלכו איתם לכנסייה, למשחקי כדורגל ולחוגים ואפילו לפגישות עם הרופא. הציפייה היתה להבין אופנים שונים של חינוך, הורים נוקשים מול גמישים, או הורים אובר-מעורבים לעומת אדישים. אבל בפועל, התברר שיש שתי “פילוסופיות” הורות – של מעוטי היכולת לעומת האמידים.

הפילוסופיות

ההורים האמידים יותר (מעמד הביניים ומעלה), מעורבים בזמן הפנוי של ילדיהם, מסיעים אותם מפעילות אחת לאחרת, הם יודעים מי המורים, המאמנים והחברים של ילדיהם ומתעניינים לגביהם.
אצל ההורים העניים יותר כל זה לא קיים, הילדים העניים הם ברשות עצמם, ישנו העולם של המבוגרים והעולם של הילדים, ואלו שני עולמות נפרדים לחלוטין. ההורים גם לא מנסים לפתח את התחביבים של ילדיהם, אלא מקבלים את הכשרון של הילד כחלק ממנו וכמשהו שבאמצעותו הילד יכול לקבל תשומת לב. גם אם הפיתוח הזה יכול להתקבל חינם אין כסף במסגרות מסויימות, בדרך כלל ההורים העניים לא יטרחו לקדם את הילד לשם.

ההורים מהמעמד החזק יותר, משוחחים עם ילדיהם, דנים איתם, הם לא רק מורידים פקודות לילדים. הם מצפים מהילדים להשיב, לשאת ולתת, לשאול, וגם לפקפק בדעות המבוגרים, גם אם הם מהווים סמכות לילד (הורים, מורים, מאמנים וכו’). אם לילד יש ציונים שאינם טובים מספיק בבית הספר ההורים ינסו לדבר עם המורה, הם מתקשרים כנציגי ילדיהם במעמדים שכאלו.
ההורים מההמעמד הנמוך לעומת זאת, נבהלים בעצמם מסמכות, הם מגיבים בפסיביות ונשארים ברקע, הם משאירים את החינוך בעיקר למורים, זאת העבודה של המורים בעיניהם ולא של ההורים.

שיטת החינוך של האמידים היא “טיפוח מרוכז” – לטפח את כשרונות, דעות ומיומנויות הילד שלהם. ואילו ההורים העניים, בניגוד לכך, מאמינים באסטרטגיה של “הישגים בדרך הגדילה הטבעית”, פשוט לתת לילד לגדול ומה שצריך לקרות כבר יקרה.

יש לציין שילדים עניים הם בדרך כלל מתנהגים טוב יותר, יותר עצמאים, פחות בכיינים ויותר יצירתיים בניצול זמנם הפנוי. אבל פרקטית ילדים אמידים נחשפים ליותר חוויות ויותר אנשים, וכך גם מפתחים עבודת צוות טובה יותר, יכולת דיון וגם והתעמתות עם מבוגרים, והכי חשוב היכולת לדבר ולומר מה הם צריכים ורוצים. אם רוצים לקרוא לזה בשם, לילד ממעמד הביניים ומעלה יש “חשיבות עצמית” (שאמנם זה נאמר על ידנו בדרך כלל בקונוטציה שלילית, אבל במקרה זה של ילדים יש לזה קונוטציה חיובית בהחלט). הם מתנהגים כאילו יש להם את הזכות להעדפות אינדיבידואליות ובאופן אקטיבי מנהלים אינטראקציות באופן כזה. הם מסוגלים לדון ולהתעמת, הם פתוחים לחלוק מידע, ויודעים לבקש את תשומת הלב. וזה בא לידי ביטוי אפילו על ידי ילדים בכיתה ד’ מול מורים ורופאים.

ולעומת זאת, אצל הילדים העניים, יש תחושת ריחוק, חשדנות וכפייה, הם לא יודעים איך להשיג את הדברים שהם רוצים, או להביא לשינוי בסביבה שלהם לטובת המטרות שלהם. הם יעדיפו לשתוק ולא לשאול או לערער אם מולם עומד מבוגר בעל סמכות. בסיטואציה כזו הם יהיו סגורים ועצורים, שקטים ומבטם מופנה הצידה.

אינטלגנציה פרקטית

היכולת לצאת ממצבים שבם הסתבכת, או לבקש מפרופסור לעבור משיעור בוקר לשיעור אחר-הצהריים, הוא מה שנקרא אינטלגנציה פרקטית, הכוונה “לדעת מה לומר ולמי, מתי לומר זאת ואיך לומר זאת כדי להשיג את האפקט האופטימלי”. וזה משהו שאנחנו לא יכולים בדיוק להסביר לאחרים, זה ידע שכבר טבוע בנו (או שלא, תלוי למי נולדנו), שעוזר לנו לקרוא סיטואציות בצורה נכונה ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה שונה לחלוטין מיכולת אנליטית שנמדדת במבחני IQ. אינטלגנציה כללית ואינטלגנציה פרקטית הן אורתוגונליות, לאו דווקא אם יש לך הרבה מזו יש לך גם הרבה מהסוג השני, ואם יש לך מזל יש לך הרבה משתיהן.

אינטלגנציה אנליטית היא ברובה גנטית. האינטלציה הפרקטית באה בדרך כלל מהמשפחה שלנו. זה לא קשור לצבע, או לחוכמה.

כמה הוכחות

גלאדוול מספר גם על כריס לאנגן, אחד מהאנשים החכמים בעולם, אם לא החכם שבהם. איש רהוט שלמד לדבר בגיל חצי שנה, לימד את עצמו קרוא וכתוב בגיל 3, למד לבד הרבה מעבר לחומר של התיכון, אך גדל עם אב חורג מכה בשכונת מצוקה, ובשל החוסר באינטלגנציה פרקטית בעצם לא הגיע לשום מקום.
ובדיוק ההיפך ממנו, רוברט אופנהיימר, שניסה להרעיל את המורה שלו לכימיה בקולג’, ולמרות הכל הגיע להיות מבכירי מפתחי פצצת האטום של ארה”ב. שלא במפתיע, רוברט הגיע ממשפחה אמידה.

ודוגמא חריפה יותר באה מלואיס טרמן, שעקב אחרי כ-1000 ילדים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר בארה”ב, שעברו סינון אחרי סינון אחרי סינון (מחקר ששווה פוסט בפני עצמו). שנים אחר כך הלכו לבתיהם של 20 האחוזים המוצלחים מביניהם (אלו שהיו הכוכבים, סיפורי הצלחה של ממש), ולבתים של 20 האחוזים הכי פחות טובים (אלו שניצלו הכי פחות את היכולת השכלית המדהימה שלהם, עבדו בעבודות שממש לא תואמות את היכולת שלהם או ללא עבודה כלל, שליש מהם אפילו לא סיימו קולג’, ביניהם רק שמונה שסיימו תואר שני).
אז מה ההבדל בין שתי הקבוצות? למה חלק כל כך מוצלחים וחלק לא הגיעו לשום דבר? הרי הם כולם עם IQ של גאונים יוצאי דופן ביכולת השכלית שלהם! בחנו את כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת, ובסוף התשובה (כמו שכבר יכולתם לנחש) היא הרקע המשפחתי. בקרב הכוכבים, הרוב הסופר-מכריע הגיעו ממשפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה, מבתים מלאים בספרים ואבות משכילים. בקרב קבוצת הנפלים, כמעט לשליש הורים שעזבו את בית הספר לפני כיתה ח’.
עצוב, נכון?

אתם יכולים לא להסכים עם כל זה, אני אפילו מבינה למה. אבל בתור מי שגדלה בשכונת מצוקה בירושלים אני נאלצת להודות שזו האמת, מרה ככל שתהיה. תחשבו רק לרגע איפה גדלתם אתם, ואם אתם באמת מכירים אנשים שגדלו בחלק השני. חומר מעניין למחשבה לכולם לדעתי.


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

הפסיכולוגיה של פייסבוק: איך להיות פופולארי ברשת החברתית (WTF???)

פשוט חייבת, אבל חייבת להגיב על המאמר הזה, שמסביר על הפסיכולוגיה של הפייסבוק. חלק ממה שכתוב פה משעשע ברמות היסטריות בעיניי.
המאמר נותן המלצות שיעזרו לנו להיות פופלאריים ברשת החברתית הזו, ובעצם במקום להסתכל על זה כעל חלק מהעולם שלנו מנסים ללמד אותנו איך להפוך לחיות חברתיות ברשת. כי ברור שאנחנו חבורה של אנשים סופר-שטחיים שהפופולריות שלהם ברשת היא הערך העליון שבגללו אנחנו בכלל נרשמנו לפייסבוק, יש איזו סיבה אחרת להירשם לפייסבוק חוץ מאשר לצבור פופולריות ברשת?!.
אני מקווה שאת רובנו זה באמת לא מעניין ולא בגלל זה אנחנו חברים בפייסבוק, אבל בהחלט שווה קריאה וגם חיוך. ההמלצות שלהם מופיעות פה בכתב אלכסוני, ההמלצות שלי בכתב הרגיל.

שיהיו חברים, אבל במידה

 

כמות החברים ברשת החברתית אמנם משמשת כמדד לאטרקטיביות שלכם בעיני משתמשים אחרים אבל צריך לדעת שיותר מידי או פחות מידי ממנה יכולה לפגוע בפופולאריות שלכם. מחקר שנערך בשנת 2008 מצא כי מספר החברים הממוצע שיביא אתכם למקסימום פופולאריות הוא בסביבות ה-150. אם יש לכם מעל ל-300 או פחות מ-100 אתם עדיין אטרקציה – אבל פחות.

הכי מפריע לי בפסקה לעיל היא “מספר החברים הממוצע שיביא אתכם למקסימום פופולאריות הוא 150”, מה לעזאזל היא מקסימום פופולריות, איך מודדים אותה? ואיך יכול להיות שב-150 היא יותר גבוהה מאשר ב-2000 נניח?
אז קודם כל, בעניין ה-150, כבר היה הסבר למה דווקא המספר הזה תופס כמספר חברים בפוסט הזה, משעשע שהמספר הזה שוב חוזר. מצד שני, אני מצטערת לומר, לא מכירה הרבה אנשים עם 150 חברים, סטטיסטית לרוב האנשים הפעילים שאני מכירה יש יותר. לפי הסטטיסטיקות של הפייסבוק לאדם הממוצע בפייסבוק יש 130 חברים, אבל אלו כוללים כמובן גם את אלו שנרשמו ולא הוסיפו לעצמם אף חבר, ויש כמובן לא מעט כאלו.
ומסתבר שלמרות מספר החברים הגדול שיש לחלק מהאנשים, גברים מתברר יכתבו הערות והארות רק ל-17 חברים, ונשים בממוצע ל-26, וזה אך במעט יותר גבוה לאלו שיש להם 500 חברים מאלו שיש להם 120.
מעניין לקרוא את המאמר הזה לגבי כמה חברים יכולים להיות לך.

יופי חשוב מאופי. תדאגו שרוב החברים שלכם יראו טוב

זה אולי נשמע נדוש, חומרי ושטחי –  אבל זה עובד. מסתבר כי אם המגיבים והכותבים על הקיר שלכם נראים טוב, היוקרה של הפרופיל שלכם בעיני אחרים עולה. ככה לפחות קובע מחקר מ-2008 שחקר את הנושא.  קחו בחשבון כי אלו לא רק החברים שלכם, אלא גם משתמשים מזדמנים. כדי להשיג את מירב האפקט תצטרכו לעשות סלקציה בהרשאות החשבון שלכם ורק כאלו עם תמונות מושכות יוכלו להגיב בקיר שלכם.

אז תדאגו שרוב החברים שלכם ייראו טוב, ואם לא אז שלא יהיו חברים שלכם, או שלפחות לא יגיבו אצלכם כדי חס וחסה לקלקל את הפופולריות שאתם צוברים. אז כנראה הגיע הזמן לנסח מייל מעין זה: “חבר יקר, מכיוון שהמראה החיצוני שלך לא איי-איי-איי אבקשך לשפר הופעתך, או להחליף את תמונתך בתמונה של דוגמנית על, או לא להגיב אצלי יותר מחשש לפגיעה בפופולריות שלי. במידה ותתעלם מבקשה זו אאלץ להוריד אותך מרשימת החברים שלי לאלתר”.
האמת אולי בעצם כדאי להוריד את החברים הלא-יפים מחשש שמישהו יראה אותם ברשימת החברים שלנו, חבל – הם מקלקלים את הפופולריות! (רק תזהרו שלא לרדת מתחת ל-150, ומה בעצם יותר גרוע?!)

נו באמת!, אם כבר למדנו משהו בחיים זה שבחברות המראה הוא לא הדבר היחיד שקובע ויש לנו חברים שלא היו זוכים בתחרות יופי ארצית או מקומית ובכל זאת אנחנו אוהבים אותם בכל לב.

שיטות התרחבות – ככה תגייסו יותר חברים

מחקר מ-2008 מצא שבע דרכים שיוכלו לשפר את יכולת הגיוס שלכם, ככה שתוכלו להגיע למספר החברים האופטימלי. הוא ממליץ ליצור קשר עם חברים רחוקים או כאלו מהעבר שלכם, לערוך מעקב חברתי אחריהם ולראות מה הם עושים בלי לדבר אתם, לחפש אנשים שפגשתם במציאות, להיות צופים פאסיביים באחרים, לעדכן את הסטטוס שלכם ולדאוג שיהיה כל הזמן תוכן איכותי ומעניין בקיר שלכם. אם יש לכם זמן פנוי בהחלט תוכלו לנסות חלק מהשיטות שלו בדרך ל-150 חברים.

גיוס חברים? ככה קוראים לזה היום? ואם כבר גיוס חברים, אז גיוס חברים יפים בלבד!
אז נעבור על שבעת הדרכים המומלצות לגיוס:

1. ליצור קשר עם חברים רחוקים או כאלו מהעבר שלכם
2. לערוך מעקב חברתי אחריהם ולראות מה הם עושים בלי לדבר אתם – דרך מעניין לגייס חברים, לא לדבר איתם!
3.
לחפש אנשים שפגשתם במציאות – מהפכני ממש, איך מישהו לא חשב על זה לפני זה?
4. להיות צופים פאסיביים באחרים – ושוב הפסיביות מוסיפה חברים :)
5. לעדכן את הסטטוס שלכם
6. לדאוג שיהיה כל הזמן תוכן איכותי ומעניין בקיר שלכם.

עוד מישהו פה הגיע רק עד 6?
אני לא רואה סיבה לנסות להרחיב את מעגל החברים שלכם רק כדי להגיע למספר מסויים, לא משנה אם המספר הזה הוא 150 או 1500. קודם כל, להגיע ל-150 לא נראה לי אישית בעייתי בכלל, ואם המטרה היא להגיע למספר מסויים של חברים (ולפי האמור לעיל שנראים טוב) למה לא להציע לכל אחד ואחת שנראים טוב חברות? מה זה משנה אם תחליף איתם מילה בכלל?

שמרו על דיסקרטיות

היות והפרופיל שלכם הוא המקום לכל הדיבורים, ריכולים, וידואים והשמצות – הפרטיות היא אחד הנושאים הכי חשובים בפייסבוק. מחקר שנערך השנה קובע כי רווקים צעירים נוטים לחשוף פרטים אישיים שלהם בפייסבוק במה שמכונה “אפקט חוסר העכבות ברשת”, לעיתים בלי לחשוב על התוצאות. לעומת זאת, במחקר אחר נמצא כי בזמן האחרון חל שיפור בשימוש שעושים צעירים אלו בהגדרות הפרטיות שמציעה פייסבוק, אז כנראה ותוצאות החשיפה עושות את שלהן. אנחנו בכל אופן לא ממליצים לכם לחשוף הכל, בטח אם אתם רוצים להישאר פופולאריים לאורך זמן.

חוסר עכבות ברשת – זה תמיד משעשע אותי, כאילו רק ראינו רשת שנמצאת מאחורי מחשב ושכחנו את כל ההגיון מאחור, סליחה – רק הרווקים כנראה כאלה. מישהו באמת מרגיש אנונימי בפייסבוק? לא רק שאתה חושף את עצמך אתה חושף גם מי הם חבריך, וכבר אמרו חכמים: אמור לי מי חבריך וכו’ (או: אמור לי את מי גייסת להיות חבריך…).
אני נוטה להאמין שבני אדם (לרוב) קצת יותר חכמים מהמתואר לעיל, ומן הסתם יודעים שיש גם מי שקורא את מה שאנחנו כותבים. גם אני לא ממליצה לחשוף הכל, ובטח לא ריכולים והשמצות, אבל בלי קשר לפופולאריות, אלא בעיקר כדי לשמור על התדמית שלכם במצב סביר.

בלי בני זוג: אל תתנו להם לראות את הפרופיל

מחקר קובע כי בני זוג בפייסבוק נוהגים לצפות אחד לשני בפרופיל – עובדה שמעוררת קנאה ומכניסה מתח למערכת היחסים הפיזית והוירטואלית. המתח שיכול לפגוע בתפקוד שלכם בפייסבוק וכתוצאה מכך גם בפופולאריות שלכם. ההמלצה של החוקרים היא לחסום את הגישה של בן או בת הזוג לחשבון שלכם וככה לשמר את מערכת היחסים וגם את הפרסטיג’ ברשת. אם אתם מאלו שחולקים הכל – תמשיכו על אחריותכם.

איזו הצעה מוזרה זו לחסום את הפרופיל שלך מבן/בת הזוג שלך? הרי גם העובדה שיש לך בן/בת זוג יכולה לפגוע בפופולריות שלך. אם כבר אז עד הסוף, למען הפופולריות – תרשום שאתה סינגל, תירשם ל”are you interested”, תחסמו את בן/בת הזוג שלכם ובאופן כללי תסתירו מבני הזוג שלכם כמה שיותר, חוסר אמון הוא מתכון בטוח להצלחה בזוגיות והמשכה למשך שנים. נו, באמת! (אכן, “נו באמת!” כנראה היה צריך להיות השם של הפוסט הזה).
 
תהיו עצמכם. האמת יותר פופולארית מהשקר

במחקר שנערך השנה נמצא  בדק ומצא כי הפרופילים בפייסבוק בדרך כלל משקפים נאמנה את בעליהם יותר מאשר את האידיליה שלהם. אולי אנחנו לא מכירים את כל החברים שלנו ברשת באופן אישי, אבל מה שהם כותבים על עצמם ועל הטעם שלהם בסרטים, ספרים ומוזיקה כנראה נכון. אנחנו ממליצים לקחת את התובנה הזו וליישם אותה. שקרים מתגלים גם בפייסבוק וכאשר זה קורה – כמות החברים מצטמצמת.

אז עד עכשיו גייסנו חברים (יפים, רק יפים), רק 150 כאלה וגם החלטנו למנוע את הגישה של בני הזוג, ועכשיו ממליצים לנו להיות אמיתיים? חשבתי שכל הקטע זה להתחיל לבנות דמות חדשה שתהיה פופולרית? ומה אם האמת שלנו משעממת – לא חבל לאבד נקודות?
אני בעד אמת ורק אמת, אבל בשביל פופולאריות? זו הסיבה להיות אמיתיים?
שקרים מתגלים בכל מקום, ובכל מקרה מאוד נראה לי שלא נוח לחיות איתם.
הכי חשוב – אל תשכחו לכתוב את האמת על הטעם שלכם בסרטים, ספרים ומוזיקה, הכי חשוב!!!

תשקיעו בחברים שלכם. תשומת לב תמיד חוזרת

הבעיה: קצב החיים המהיר לא תמיד משאיר לנו מספיק פנאי וחשק לפתח חברויות ולעתים קרובות חברים הופכים להיות היסטוריה רק בגלל אילוצי זמן. הפתרון: מחשב, אינטרנט ופייסבוק. מי שרוצה הוכחה לכך יוכל למצוא אותה במחקר הזה מ-2008, שמצא כי משתמשי פייסבוק מצליחים לייצר “הון חברתי” גדול יותר מאשר אלו שלא פתחו חשבון ברשת החברתית על אף כל המגבלות של המציאות המודרנית.

המסקנה (שלנו לפחות) היא כי יש לתת לחברים שלכם ברשת את אותה תשומת הלב כמו שאתם נותנים לחברים שלכם במציאות הפיזית. אל תשכחו שפייסבוק זה לא רק מקום של תמונות וסטטוסים, זה גם מקום של הצעות עבודה והזדמנויות עסקיות ואישיות. בסוף זה ישתלם לכם.

מסכימה שלתת תשומת לב לחברים במציאות ובפייסבוק זה דבר חשוב. חברות היא עניין של השקעה ותשומת לב. סוף סוף פסקה אחת שעברה סוג של בשלום. תודה לאל!
וכמו שנאמר, פייסבוק זה לא רק מקום של תמונות וסטטוסים, זה גם מקום של צבירת פופולריות (יעד מספר אחת) ושל הצעות עבודה והזדמנויות עסקיות ואישיות (יעד מספר שתיים). למישהו יש שם חברים בעצם?!
אז לסיום – נו, באמת!!!

פוסטים קשורים:
פוסט על הסרט של פייסבוק
ועל דברים שאני לא מבינה בפייסבוק (וגם לא אבין)

לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה

פייסבוק – הסרט

אז כמו כולם הלכתי לראות את הסרט של פייסבוק, מן הסתם אם צריך לראות אז רואים. אני חייבת לומר שציפיתי להרבה יותר, הרבה יותר. אז הסרט חביב בעיניי ולא יותר. מצד שני, כנראה סרט חובה לאנשי מדעי המחשב בפרט והייטק בכלל, לחננות במובן הרחב (לחנונים ש”היפה והחנון” נראה להם חובה, בטח ובטח כדאי ללכת לסרט שבו מזכירים את המילה אימקס), אך הסרט מעניין גם לקהל הרחב יותר.
יש טענות שרק 40% מהמוצג בו התרחש באמת, אבל ממתי זה הפריע למישהו ללכת לסרט?!

אז הסרט עוסק בצוקרברג, שהוא חננת-על ודי אוטיסט, אאוטסיידר שלא יכול להתקבל לאף מועדון בהרווארד, אבל שיודע לתכנת בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, גם אם מעירים אותו מהשינה באמצע הלילה. הוא אמנם יהודי, אבל לעובדה שהוא דחוי אין שום קשר להיותו יהודי, אלא רק להיותו איש אנטי-חברתי למהדרין עם אפס כישורים חברתיים.
צוקרברג מתחיל מיצירת אתר שנקרא פייסמאש שבו מדרגים בחורות אחת מול השנייה (כמו הוט אור נוט, מה שכמובן העלה את חמתן של הבחורות וגם את חמתה של הרווארד לאחר שזה גרם לנפילת השרת שם). לאחר מכן הוא גונב רעיון של זוג תאומים חתיכים מהרווארד, שדומה להפליא לרעיון של פייסבוק, מרים אותו בשבוע (למרות שבצורה לא ברורה הוא עולה רק אחרי חודש וחצי), תוקע סכין בגב לחברו הטוב ביותר שהשקיע בפייסבוק מכספו, והולך (שולל?) אחרי גאון אינטרנטי שובה לב שבסוף מאכזב אותו.

כל זה קורה כשפייסבוק הולכת ומתעצמת והופכת למשהו בגודל של אחת המדינות הגדולות בעולם.

הסצינה הכי מומצאת בעיניי היא זו שבה נערכים מבחני קבלה למתכנת בפייסבוק, שם יושבים להם האקרים מול שולחן עגול עם לאפטופים והמבחן הוא לפרוץ לאיפשהו (עד כאן כל הגיוני), ואז הם אמורים לשתות שוט על כל עשר שורות קוד שהם כותבים, לשתות שוט על כל טעות, לשתות שוט כל שלוש דקות, ולשתות באופן כללי. אני מניחה שרוב החננות שבינינו יודעים שלשתות זה לא בדיוק מה שעושים רוב המתכנתים שהמחשב ושורות הקוד מהווים אחוז ניכר מהחיים שלהם (וכך לא מהימנה גם הסצינה שבה רואים שהמקרר של צוקרברג מלא אך ורק בפחיות בירה, יותר סביר מקרר מלא משקה דנונה). אבל זה מצטלם יפה ומשעשע, אז כנראה לאף אחד לא אכפת.

ולדמויות, שהן המעניינות בעיניי יותר מכל העלילה כולה: (ומי שלא מבין את הצבעים שלמטה יכול למצוא את המילון כאן)

צוקרברג – כמו שאפשר היה לצפות הוא כחול למהדרין, איש טכנולוגיה חסר כל רגישות, אפילו מינימלית (אמרתי כבר אפס כישורים חברתיים). הוא לא עושה שום דבר שם מתוך רוע, רק מתוך חוסר הרגישות הטבעי כל כך אצלו, אטום לחלוטין, או במילים אחרות האיש פשוט אוטיסט. הוא חנון בכל רמ”ח איבריו שיכול לשבת מול בחורה ולומר לה: “את לא צריכה ללכת ללמוד עכשיו, את הרי לומדת באוניברסיטת בוסטון”, והאמת שלומר זו לא המילה הנכונה יותר נכון להפטיר זאת בבוז, ששוב אינו נובע מרוע רק מתוך החוכמה שלו וכי ככה הוא רואה את העולם. ובדיוק בגלל זה הוא יכול להעלות רעיון כמו להשוות בחורות לבהמות בלי לחשוב פעמיים אפילו.
הוא לא יוצא באמת מהחדר שלו, הוא כותב בלוג באונליין ולא חוסך את מחשבותיו שם (גם אלו שעדיף לנצור בלב למשך חיים שלמים), הוא לא מסוגל להקשיב, לא לנהל שיחה של יותר מדקה, ובטח ובטח לא רואה אף מסיבה מהמסיבות של המועדונים בהרווארד (שהוא כה שואף להתקבל אליהם) במו עיניו.
אז כן, הוא אמנם בפועל גנב בעצם רעיון של אנשים אחרים, אבל זה לא חדש בעולם שלנו.
בסרט, מהירות הדיבור שלו צפויה לדעתי לפחות לכניסה לספר השיאים של גינס, אבל מתברר שבמציאות הוא מדבר הרבה יותר לאט מזה. (וממתי סרטים נאמנים למציאות בכלל?)

ווארדו – החבר החביב והירוק של צוקרברג, שבעצם הוא לא חבר, כי לצוקרברג אין חברים, הוא הרי בכלל לא יודע מה זה. אדוארדו אמנם הוא מותק של בנאדם, אבל זה עוד לא הביא אף אחד רחוק. הוא לא בעל כשרון, לא בעל חשיבה יצירתית ולא שובה לב, ומן הסתם הוא לא האדם הנכון לקדם את פייסבוק. אז נכון שלא יפה לדפוק אנשים רק בגלל שהם נחמדים ותו לא, אבל נחמד כבר אמרנו היא לא המילה הנכונה לתאר את צוקרברג.

שון פרקר – שולל או לא שולל זו השאלה?
אז לא שולל, כי אז פרקר הוא צהוב מדהים – הוא שובה לב, מוכשר מאוד, יצירתי ומעניין, הוא מרתק ואיש שיחה שאין כמותו עם נטוורקינג מטורף ויכולת מדהימה לסחוף אנשים אחריו. הוא הקים את נאפסטר, ויש לו חלק גדול בפייסבוק שאנחנו מכירים היום כי הוא פתח את הדלת להשקעה וגם חשף את פייסבוק לעולם הגדול (או את העולם הגדול לפייסבוק). חוץ מזה הוא גם ג’סטין טימברלייק (ולא, שון פרקר האמיתי לא נראה בכלל כמו טימברלייק).
אז למה כן שולל? כי כל זה טוב ויפה אבל לא מחזיק מים לאורך זמן.
האמת שלדעתי, הוא הדמות הכי מעציבה שם, נשארים עם תחושת החמצה לגביו, פשוט חבל, כי אם לשני אלו שלעיל אין תקווה פשוט, אז במקרה שלו, הוא, עם כל המושלמות שלו, הורס את הכל בשתי ידיו, פשוט מחרב כל טוב שעשה בשל ההרס העצמי שחזק אצלו יותר מכל המוצלחות גם יחד. כנראה ככה אפשר להרוס – בשילוב של מחלת רדיפה, הרבה סמים וסקס עם קטינות.

האמת שזה משעשע, שהאיש שאין לו חברים הוא שיצר את הרשת הכי גדולה של חברים שראינו אי פעם. אם אתה לא יכול להתקבל לאף אחד מהמועדונים כנראה אתה מקים מועדון משלך כדי שכל השאר יצטרפו אליו אח”כ, אז מה אם הוא וירטואלי, העיקר שכולם שם.

אז הסרט לא שינה את היחס שלי לפייסבוק, ויום אחרי הסרט נכנסתי אליו בדיוק כמו ביום שלפני. פייסבוק לדעתי הוא כלי נהדר (גם אם לא הכל בו מובן לי), אבל הוא רק כלי, לא העולם האמיתי.

והנה הטריילר החביב עליי:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5BpvUY8Mgeg&fs=1&hl=en_US]


לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה